הללו את ה' כל גויים

בהלל שאנו קוראים בימי החנוכה, אנו אומרים, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו". ויש להבין מדוע אומר דוד המלך שיהללו הגויים ואומות העולם את הקב"ה, בשעה שגבר חסדו של הקב"ה עלינו עם ישראל, והלוא אנחנו היינו צריכים להודות ולשבח על נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך לנו ?

עיור אחד היה רגיל מידי בוקר לצאת מביתו בשעה 8:00 בדיוק עם הסל בידו לכיוון חנות המכולת, היה קונה מצרכי מזון וחוזר לביתו, הכל ללא שום ליווי ועזרה של אדם אחר, מחמת שהורגל כבר בדרך הזאת ללא חשש. והנה באותו מקום היו גרים כמה ילדים שיצאו לחופש הגדול – גדול של כחודשיים וחצי, ומרוב שעמום חיפשו לעצמם תעסוקות שונות ומשונות,  כדי להעביר את הזמן. יום אחד החליטו "להתלבש" על העיור הזה וללכוד אותו במלכודת שלהם. באותו בוקר קמו מוקדם וחפרו בור בגובה של חצי מטר, בדיוק במקום שצריך לעבור העיור, כדי שיעבור וייפול, ולהם תהיה שמחה וצהלה.

והנה בשעה 8:00 בדיוק, רואים הם את העיור יוצא מביתו לכיוון חנות המכולת כהרגלו, וכולם מחכים וממתינים לראות כיצד ייפול דבר. אך למרבה הפלא – צעד אחד לפני שהגיע העיור לבור, נעמד, חשב מספר שניות, ולא המשיך ללכת, אלא הסתובב אחורה וחזר לביתו. כל הילדים הבינו שכנראה  העיור הזה אינו אדם פשוט אלא צדיק ומיוחד, איש אלוקים קדוש, ומשמים גילו לו שחפרו לו בור. התחרטו הילדים על מעשיהם הרעים, כיסו את הבור מיד, והמתינו לבואו שוב, כדי לבקש את סליחתו. לא עבר זמן רב ולאחר כעשר דקות יצא העיור מביתו שוב עם הסל לכיוון חנות המכולת. מיד יצאו הילדים לקראתו ובקשו ממנו מחילה וסליחה וכפרה על המעשה הנבזה,  כי בודאי צדיק אתה וגילו לך משמים את אשר זממו לעשות לך. העיור הביע תמיהה מוחלטת: אינני מבין מה רצונכם, אינני יודע כלל על מה אתם מדברים. אמרו הילדים הלוא לפני כמה דקות יצאת מביתך לחנות המכולת, ובאמצע הדרך נעמדת, האם לא בגלל שידעת כי לשפת הבור הגעת ? אמר להם העיור, האמת אומר לכם שלא ידעתי שיש בור, אלא בדיוק באותו רגע נזכרתי ששכחתי את הארנק שלי בבית, לכן חזרתי לביתי להביא את הארנק...

והנמשל, פעמים רבות אומות העולם שונאי ישראל, מניחים פצצות בכל מיני מקומות וזוממים מזימות נגד עם ישראל. אבל הקב"ה ישתבח שמו לעד עושה נסים ונפלאות לעם ישראל, והפצצות או שמתפוצצות עליהם. נמצא שפעמים אף אנו איננו מכירים כלל בנס שבורא עולם עושה לנו, כי אין אנו יודעים שהניחו שם פצצות וחומרי נפץ, ולכן איננו יודעים להודות על זאת. אולם הגויים אשר  הם שזממו את המזימות, הם שמתפלאים ולא מבינים למה לא התפוצצה הפצצה ומדוע נכשלה המזימה, עד שמשכילים לדעת שבורא עולם עושה לנו את כל הניסים הללו, ואז הם משבחים ומפארים על זאת וזה שאומר דוד המלך "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"!

מה גדלו מעשיך ה מאוד עמקו מחשבותיך

במדרש, אמר רבי חנינא: בעשרים וחמשה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, והיה מקופל ומונח עד ראש חודש ניסן שאז הקימו משה, כמו שנאמר, וביום החודש הראשון באחד לחודש תקים משכן אהל מועד (שמות פרק מ' פסוק ב'). וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מדברים על משה: למה לא הוקם מיד ?שמא דופי  אירע בו? ובאמת שהקב"ה ברצונו היה לערב את שמחת המשכן, בחודש שנולד בו יצחק אבינו, שהוא ניסן, וכיון שבא ניסם, הוקם המשכן. נמצא שהפסיד החודש כסלו,  שלמרות שנגמרה המלאכה בו, לא הוקם בו המשכן. אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו ולפצות אותו !  ומה שילם לו ? חנוכת בית חשמונאי

אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה

רואים אנו עד כמה מדקדק הקב"ה שלא להפסיד ולא לקפח שום נוצר בעולם, ואם דקדק הקב"ה כל כך על יום אחד מימי השנה, שלא לקפח אותו, ונתן לו בתמורה את ימי החנוכה, על אחת כמה וכמה מדקדק הקב"ה עם בני אדם שלא לקפח שכרם על כל מצוה ומצוה ואפילו הקלה שבקלות.

ומסופר על שתי נשים צדקניות, שלקחו לעצמן להיות אחראיות על קופת הצדקה ליתומים ויתומות. הן סיכמו ביניהן כי לאחר אריכות ימים ושנים של שתיהן, 

הראשונה מהן שתמות קודם, תבוא בחלום הלילה לחברתה השניה ותספר לה את ההנהגה שבעולם הבא, לאחר זמן נפטרה האחת ולימים מספר הגיעה בחלום לחברתה ואמרה לה:  לספר לך את כל הקורות שם אינני יכולה אך דבר אחד אוכל לומר לך: אם את זוכרת, באחד מן הימים שהלכנו לאסוף צדקה ליתומים, הצבעתי לך בידי, כדי להראות לך שיש בית נוסף שלא היינו בו, אין את יודעת כמה שכר בשמים הכינו לי רק בעבור אותה הרמת יד !

כן, מורי ורבותי, חברך שואל אותך כתובת, ואתה עונה לו, אין אתה יודע  איזה שכר צפוי לך על זאת. ואל תאמר סך הכל מה עשיתי, כי על כל דבר טוב הקב"ה משלם, ואיננו נשאר חייב לשום אדם וכמו שנאמר (דברים פרק לב פסוק ד) " אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא".

רמז מן התורה לחנוכה.

הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר פרק ח פסוק ב) מביא את שאלת המדרש: מדוע נסמכה פרשת בהעלותך שבה מצווה הקב"ה לאהרון  הכהן על המנורה, לפרשת חנוכת הנשיאים ? לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, שציווה הקב"ה לכל נשיא בישראל להקריב קרבן בחנוכת המשכן בחודש ניסן, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המשכן – לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומוטיב את הנרות בוקר וערב.

וכתב הרמבן, לא התברר לי למה ניחמו בהדלקת הנירות דוקא,  ולא ניחמו בקטורת בוקר וערב שבו השתבחו גם שבט לוי, שנאמר (דברים פרק לג' פסוק י') "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". וכן בכל הקרבנות, ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול, תכנס לפני ולפנים את קדש הקדשים, ושהוא  קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי ה' ? ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזאת, והלא קרבנו גדול משל הנשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים ? ואם תאמר שהקרבנות שהוא הקריב היו חובה שנצטווה בהם וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה הנשיאים לחנוכת המזבח, הלוא גם הדלקת הנרות שניחמו בה, הרי היא חובה שנצטווה עליה ולא נדבה וכמה נתפייס אהרון?

אלא נראה שעניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות, שהיתה בבית המקדש השני על ידי אהרן ובניו. רצוני לומר, חשמונאי כהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו נסים גאון, שהזכיר האגדה הזו ואמר:"אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרון ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח", וראיתי עוד במדרש (תנחומא בהעלותך פרשה ה'), "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן שהרי הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם הם נוהגים, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינם בטלים לעולם".

ויש להבין שהלוא הדבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו, אף הדלקת הנרות תתבטל, אם כן מה זה שמנחמו בהדלקת הנרות שלעולם הם נוהגים, אלא לא רמזו אלא לנרות חנוכת בית חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בית המקדש בגלותנו וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם עד כאן מדברי הרמב"ן.

"וטובל בשמן רגלו"

בגמרא מסכת מנחות ( דף פה עמוד ב) שנו חכמים על הפסוק (דברים לג' פסוק כד).

"ולאשר אמר ברוך מבנים אשר,יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו, זה חלקו של אשר שמושך שמן כמעיין, ובנחלתו היו מכינים שמן זית לבית המקדש.

ומספרת הגמרא כי פעם אחת הצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם שליח גוי אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא (מיליון?) מטבעות זהב. הלך לגוש חלב, אמרו לו לך אצל פלוני לשדה הלז, הלך ומצאו שהיה עודר בעצי הזיתים. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבו שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין  עד שסיים מלאכתו, לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו. אמר לו יש לך שמן במאה ריבו כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים (מאחר שראה אותו הגוי  שהולך פשוט ועובד  בשדה ואילו הוא עשיר כזה גדול שיש לו שמן במיליון, אם כן לא היה מתאים שיעבוד כך) כיון שהגיע לעירו הוציאה לו  שפחתו קומקום של מים  חמים ורחץ בו את ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו את ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו,. לאחר  שאכלו ושתו  מודד לו שמן.

במאה ריבוא. אמר לו, אולי אתה צריך יותר שמן? אמר לו כן, אלא שאין לי כסף לכך.  אמר לו אם אתה רוצה לקחת עוד שמן קח. ואני אבוא עמך ללודקיא. ושם תתן לי את המעות. וכן היה,  ומשדד לו עוד שמן  בשמונה עשר ריבוא. אמרו לו כיון שהגיע לעירו ללודקיא, יצאו אנשי העיר לשבחו, אמר להם, לא לי תשבחו אלא לזה שבא עמי שמודד לי שמדד לי שמן במאה ריבוא. ועדיין אני חייב לו עוד כסף, על השמן שהוסיף לי.

שבת חודש ומילה

הנה היוונים גזרו על עם ישראל בעיקר על שלושת המצוות הללו: שבת, קידוש החודש ומילה, ופירושים רבים נאמרו בזה, מה היה עניינם דווקא בשלושת המצוות הללו, שלא גזרו על מצוות אחרות.

יש לדעת כי ללא כל ספק מטרתם של היוונים הייתה לעקור ולשרש מעם ישראל את שמירת התורה והמצוות כולם ללא שום פשרה, אלא שכדי לעשות זאת תפסו היוונים בשיטה אומנותית מאוד, שבה חשבו שבאמת יוכלו להצליח באשר זוממים הם לעשות, אבל כמובן בורא עולם שומר ישראל, ההנה לא ינום ולא ישן,  לא נתן להם לעשות זאת,  שכבר הבטיח לנו בתורתו הקדושה (דברים לא פסוק כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", ואנו ללא כל ספק, כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו.

שלחן שבת

היוונים ידעו כי ישנן מצוות מסויימות אשר גורמות לקשר ולחיבור עם ישראל כולו כאחד אל מורשת התורה והמצוות. הראשונה שבהן מצות השבת, אשר מתרכזת בעיקר סביב שולחן השבת היהודי. יושבים יחד כל בני המשפחה סביב השולחן פוצחים בשירה באמירת שלום עליכם". לאחר מכן מקדש  האבא על היין בקול נעים, ומנשקים הילדים את ידי האב והאם ביראת כבוד ואהבה אמיתית, כמו שנצטוינו בתורתנו הקדושה, כבד את אביך ואת אמך"."איש אמו ואביב תיראו". לאחר הקידוש נוטלים כולם את ידיהם לסעודת שבת, ויושבים לאכול ממטעמי השבת שטרחה והכינה האמה הצדקת בשמחה ובערגה של מצוה.  סוף סוף לאחר שבוע של עבודה, ניקיונות כביסות והכנות, הגיע העת לרוות נחת. יושבים כל בני המשפחה יחד עם אבא היקר, כמאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים "בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך". לאחר סיום הסעודה פוצחים בשירי שבת באהבה ובחיבה וכולם עונים בשירה ובזמרה יחד. אחר זה הגיע העת שכל ילד מילדי הבית מביא דף הקשר השבועי שמקבל מהגן ומהתלמיד תורה ומספר על פרשת השבוע, אביו שואל אותו שאלות ונהנה וידיעותיו בתורה על אף גילו הרך.

ולבסוף פותח האב בדברי תורה ומחדש חידושים לבני  המשפחה, כך מסיימים את הסעודה בהרגשה של סיפוק ושמחה אמיתית עם אהבה ואחדות. "אשרי עין ראתה כל אלה".

את המחזה הזה ואת תוצאותיו ידעו היוונים טוב מאוד, ולכן תפסו דוקא את מצות השבת, לבטלה מעם ישראל. ידעו הם היטב שאם תתבטל מצוה זו – ההמשכיות של עם ישראל לא תמשיך להתקיים ברמה כזו. מעמד שולחן השבת נחקק בלבבות הרכים, עד שאינם יכולים לשכוח זאת לעולם. אף אם חס ושלום במשך הזמן קרה שקלקלו ילדי הרחוב את אחד הילדים מובטח לנו שיתחזק ויחזור שוב לשורשים העמוקים ויקיים את התורה והמצוות כהלכתן, בעקבות  מחזות ההוד שהותירו רושם עז בליבו. ולזאת היוונים לא רצו להסכים, לכן את כל שבכוחותיהם עשו, כדי לקעקע את הקשר הרוחני במשפחות עם ישראל.

קידוש החודש

כדי לקבוע את היום הראשון של החודש, ציותה התורה שאם יבואו שני עדים ויעידו בבית הדין שראו את הירח בצורה מסוימת בסוף החודש שעבר, על פי זה יקבע בית הדין באיזה יום יחול ראש חודש הבא, וממילא על פי זה יוודע הזמן אימתי יחולו חגי ישראל: פסח, שבועות , סוכות, וכל מועדי ישראל.

היוונים ידעו כי לבד מהשבת הקדושה, יש ימים נוספים אשר גם הם מסוגלים להביא את המצב בעם ישראל לאחדות ושמחה אמיתית של כולם יחד, והם הימים הטובים של עם ישראל, מועדיה' אשר תקראו אותם מקרא קודש – אלה הם מועדי.

היוונים הבינו כי לא מספיק לבטל רק את  השבת מעם ישראל, כי הלוא את מטרתם לא ישיגו כל כך, כשעדיין עם ישראל שומרים את חגיהם וכמו שאנו רואים כיום  לצערינו  הרב  אשר רבו היהודים שבעוונותינו הרבים אינם שומרי שבת, אולם על הם זוכרים עוד את הסוכה שהיתה בבית סבא, היאך היו עוזרים לקשט אותה, ובחג היו באים כל הדודים והמשפחה הענפה, ויושבים יחד בסוכה עם שירי החג, קשה להם להתעלם מכל זה, גם הם מרגישים את חובתם לבנות סוכה לשבת בה, כדי לא לפספס את אותה תחושה טובה. הם אמנם יכולים בליל הסדר שלא לשבת על שולחן ערוך נאה ומסודר ביין ובמצות, במרור ובחרוסת וכו', הם אינם יכולים לשכוח כיצד היו יושבים בקטנותם כדי להיסב באכילת המצות ובשתיית היין בארבע כוסות. הם אינם יכולים שלא לבא לבית הכנסת בימים הנוראים "ראש השנה וכיפור" , או לפחות לבא כמה דקות לקראת סוף היום הקדוש בתפילת נעילה, הם אינם יכולים לוותר שלא לבוא לבית הכנסת ולרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה.

ידעו היוונים, כי אף אם לא ישמרו את השבת אבל ישמרו את החגים, עדיין יכול להיות שדווקא מאותו ניצוץ שנותר דולק בגחלת שבלב אותו יהודי, מזה יתהפך לבבו, וישוב את מקורות החיים האמיתיים שהם תורתנו הקדושה, וגם את זה ניסו לעקור ולשרש.

ברית מילה

אך ליוונים אין די בכך, הם ידעו כי גם אם יצליחו לבטל את היהודים מלשמור את השבתות ואת חגי ישראל, עדיין אין יהודי שלא ימול את בנו בעודו תינוק רך בין שמונה ימים. אפילו אחד שלא שומר מצוות כלל, שגם יום כיפור לא משחק אצלו, בכל אופן איננו מסוגל לוותר שלא לעשות ברית מילה לבנו. ופעמים דווקא מצוה זו שקיים במסירות נפש, על אף שרחמיו על בנו עלולים להניאו ממעשהו, שהיאך יתכן לחתוך מבשרו בעודו תינוק וחלש, עם כל זה לא שת ליבו לזאת, והולך ועושה את המצוה, אך ורק בגלל ציוויו של הקב"ה. זכות זו יכולה לעמוד לו ולחלחל בקרבו על שגם בו ידלק שוב הניצוץ הקטן שנשאר לו בגחלת, וישוב גם הוא לחיק בורא עולם.

 שלוות הצדיקים

בשבת הסמוכה לחנוכה קוראים אנו בפרשת "וישב". ישנו רעיון מוסרי הנלמד מפרשה זו, וממהות ימי החנוכה יחד .

הפרשה פותחת: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף...". במדרש אמרו: וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלוה בעולם הזה ?

ויש להם את דברי המדרש, וכי לא מגיע ליעקב אבינו שישב בשלוה, אחר שבמשך שנים רבות סבל מעשו הרשע, עוד בהיותו בבטן אמו, ואחר כך מלבן הרשע, וגם מתה עליו אשתור רחל, וצער רב הצוער על בתו דינה, ולאחר כל הצרות הללו מבקש לשבת בשלוה, אמר לו הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?

מבארים המפרשים כי ודאי שהקב"ה רוצה להיטיב עם בריותיו, שזו התכלית  שלמענה ברא את העולם. אלא שעיקר ההטבה היא בעולם הבא, והעולם הזה הוא רק "פרוזדור" שבו מכינים אנו את עצמנו שנהיה ראויים להטבה הגדולה באמת ולא נקבל הטבות בתור "לחם חסד" המבייש את מקבליו. כמו שאומר ה"מסילה ישרים": "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם והוא מה שאמרו במשנה באבות (פרק ד משנה טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".

ואם כן אין ראוי לו לאדם שירדוף אחר התענוגות של העולם הזה ויבקש לעצמו עושר, רווחה וכו'. כי  דבר זה מסיח את דעתו מן העיקר, שהוא ההכנה לעולם הבא. אין זה אומר כי עליו להיות מסוגף ולא ליהנות כלל מן העולם הזה, אלא הנקודה היא שעל האדם לראות את העולם הזה, אך ורק בתור אמצעי ולא מטרה ?! אם יש לך הרווחה גשמי, אתה יכול להשתמש בה כעזר וסיוע לעבודת ה', אך לא לראות בה מטרה בפני עצמה. ממילא אם חסרה לך אותה הרווחה גשמית, אל תהיה מיצר על כך ומשתוקק לכך, כי אין זו המטרה ! וזו היתה בעצם ההקפדה של הקב"ה:

מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, לרצות, להשתוקק, להתאוות לחיי עונג בעולם הזה.

כך היא דרכה של תורה.

ועל פי האמור יש לפרש את המשנה במסכת אבות(פרק ו משנה ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה (לפי מידה) תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשרך וטוב לך, אשרך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ויש להבין הלוא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת המלח ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה ? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מידה, ולישון על הארץ ?

אין ספק שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוין שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז הית  נשאר ללמוד בישיבה ובכולל ? או שאז הית עוזב ויוצא למסחר, כי חסרים לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם ! נקודה זו מדויקת בלשון התנא שהשתמש בלשון עתיד ולא בלשון הווה:

פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ואל הארץ תישן ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל'  ומים במשורה 'אתה שותה' ועל הארץ 'אתה ישן' ללמדך של מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא אף אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. וכך באמת בהבנה אמיתית כזאת, אפשר לזכות לקנות דרכה של תורה באמת.

וזה שאמר  הקב"ה , לא דיין להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלוה בעולם הזה. עיקר ההקפדה של בורא עולם היתה למה הם מבקשים, למה הם מתאווים לשלוה הזאת, אם נתתי להם – נתתי, אבל לא נתתי – אין צורך להשתוקק, לרצות ולהתאוות אלה.

על מה אבדה הארץ

על פי זה, מבארים גם כן את הגמרא במסכת נדרים (דף פא עמוד א) בעניין חורבן בית המקדש הראשון, ששאלו לחכמים ולנביאים "על מה אבדה הארץ ?" ולא ידעו להשיב. עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר (ירמיה פרק ט פסוק יב), "ויאמר ה' על עוזבם את תורתח אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". ומבארת הגמרא, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

ופרש רבנו יונה, הלוא אם לא עסקו בתורה, אם כן למה כששאלו את החכמים והנביאים הם לא ידעו להשיב, הרי דבר גלוי הוא לכל ? אלא ודאי עוסקים היו התורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ  עד שהקב"ה בכבוד ו ובעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, פרש את הדברים, שלא היו מברכים בתורה תחילה, כלומר לא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא

ראוי לברך עליה, והיינו שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך מזלזלים היו בברכתה. "לא הלכו בה" – בכוונתה ולשם שמים באמת.

המאור שבתורה מחזירם למוטב

תורתנו הקדושה היא חכמה אלוקית ואיננה חכמה כשאר כל החכמות החיצוניות של אומות העולם. את תורת ה' – לא מספיק ללמוד ולדעת, אלא צריך ללומדה עם קדושה, עם יראת שמים, עם ערך אמיתי וחשיבות אמיתית לעסק התורה, ואז זוכה האדם באמת לקנין התורה. וכמו שאמרו במדרש, על הפסוק בירמיה (פרק טז פסוק יא) ' ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו'. אמר הקבה הלואי אותי עזבו אבל את תורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, "המאור שבה' היה מחזירן למוטב. ומדויק מן הלשון, שלא כתוב שהתורה מחזירה למוטב, אלא 'המאור שבתורה' שמחזירם למוטב. והיינו כשלומדים את התורה עם המאור שבה, עם האביזרים שלה, שהם הערך ההגון והיחס הנכון והיראת שמים האמיתית, אז יש סיכוי באמת שהתורה תחזיר את האדם למוטב, אבל כשלומדים את התרה כשאר חכמות כמו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גאוגרפיה, וכו', אזי אין התורה חודרת בליבותיהם ואינה מחזירה אותם למוטב.וכמו שרואים אנו בעליל כל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר, שלומדים בהם כמה מלימודי התורה, ואף על פי כן רבים מהם עדיין מחללי שבת, ואף חלקם שהיו שומרים קצת עתה הרי הם יורדים ומדרדרים עוד ועוד מדרכי התורה והמצוות, ה' יצילנו. ועוברים על האיסורים החמורים בתורה בשאט נפש, והתורה לא החזירתם למוטב, למה ? הוא הדבר אשר אמרנו, כשאין מאור אין חזרה למוטב.

לא לחינם נמשלה התורה למים, המים יכולים  להצמיח פרחים ושושנים, ומאידך גיסא גם קוצים וברקנים, תלוי מה מגדלים. כך התורה יכולה להצמיח צדיקים חסידים וקדושים, ומאידך גיסא גם רשעים שונאי תורה ומצוות. הא כיצד . הכל תלוי היאך לומדים את התורה. וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף עב עמוד ב) אמר רבי יהושע בן לוי, מהו שכתוב "וזאת התורה אשר 'שם' משה" ? – אם זכה האדם, נעשית לו התורה סם חיים. לא זכה האדם, נעשית לו התורה סם המות.

מלכות יון השעה בתקופת בית שני רצתה "להשכיחם תורתך". ואמרו במדרש: "וחושך על פני תהום" – זו מלכות יון, שהחשיכה את עיניהם של ישראל. היוונים בעצם לא התכוונו להעלים את התורה כליל, אלא אדרבה הכירו הם בחכמה הגדולה והעצומה הטמונה בה, אלא שרצו להחשיך את המאור שבה. רצו הם שעם ישראל יתייחס לתורה כאל יתר החכמות המצויות העולם, ולא כ"תורת חיים", שממנה תוצאות חיים לחיי האדם כולם.

ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדלנו מן התועים

ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו