אהבת חינם

הקודש. אך ג"ויפול על צווארי בנימין אחיו  ויבך ובנימין בכה על צוואריו"                                                                                                                                                                                    ומפרש רש"י יוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב, ונשאלת השאלה מדוע בוכים יוסף ובנימין  דוקא עתה בשעת שמחה, על החורבן העתידי, כמו כן יש להבין מדוע בכה כל אחד על חורבן חבירו, ולא על חורבן עצמו ?

כידוע, בתי המקדש נחרבו מחמת שנאת- חינם, והנה כאשר נפגשו יוסף ובנימין והרגישו כי הפירוד ביניהם נכפה עליהם כתוצאה משנאת החינם, מיד ראו את החורבן, שא, הוא תוצאה של שנאת חינם לפיכך בכו על כך ששינאת- חינם זו, אשר גרמה לתוצאות כאלה אצלם, תגרום גם בעתיד לחורבנות.

תיקונה של שנאת- חינם הוא בהגברת האהבה ההדדית כל כך, עד שצער חבירו יכאיב לאדם יותר מאשר צער עצמו. ולפיכך בכה כל אחד על חורבן חבירו, דבר המלמד והמוכיח שלכל אחד מהם אכפת בעיקר חורבנו של השני, ואע"פ שמקדשו של בנימין אינו יכול להבנות אלא לאחר חורבנו של משכן יוסף – בכל זאת בכה בנימין על חורבן משכן יוסף כי מוטב לו שלא ייבנה בית מקדשו הוא, ובלבד שלא יחרב מקדשו של חבירו. אהבה זו שבין יוסף ובנימין יש בה כדי להיות תיקון לשנאת החינם.

ומובא בשם הבעש"ט  הקדוש, שכדאי לאדם לחיות שמונים שנה, כדי שיעשה – ולא פעם אחת – טובה ליהודי, ואפילו טובה בגשמיות ואותה טובה אינה חייבת להיות מיוחדת במינה. היא יכולה להיות גם טובה קטנה, חסרת ערך, ולא משמעותית, וגם היא תירשם בספר הזיכרונות וידוע ששורש מדת אהבת חינם נובע ממחשבת תמידית להיטיב עם הבריות ובכלל זה שמירה על כבודם והשתתפות אמיתית בשמחתם. ומסופר על בנו של הצדיק ר' דוד מללוב שחלה פעם במחלה קשה, חרדו בני המקום לשלום החולה ואנשים רבים התכנסו בבית הכנסת לאמירת "תהילים" ותפילות, לא עברו ימים מרובים והחולה נתרפא. היו בני המקום סבורים שרבם הדגול שש ושמח על החלמת בנו, והנה מצאוהו אנשי שלומו כשהוא מחזיק ראשו בין ידיו ובוכה בדמעות שליש. לפליאת תלמידיו מה ראה רבם לבכות דוקא ביום זה שצריך לשמוח. ענה להם רבם: אכן יש מקום לתחושת צער וכאב ביום כזה. שכן בשעה שבני נחלה, ראיתי גילויים מופלאים של מסירות נפש בתפילות ובביקור חולים להחלמתו המהירה. עתה אני מיצר מקרב לב, על שום מה נוהגים כך בני המקום רק כלפי בני, ואילו כשחולה סתם אדם מישראל אין מכנסים קהילות בבתי כנסיות לאמירת תהילים ולעיתים אין מקיימים כראוי מצוות ביקור חולים שטמונה בה הצלת נפשות ממש. למגינת הלב שכחו רבים מאיתנו את המצווה הגדולה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן יש מקום לבכות בכי רב...

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי".

שואל הספר 'עצי לבנון' : איזו שייכות יש בין אמירתו של יוסף "אני יוסף" לשאלה הנלווית "העוד אבי חי" ?

בפשטות היה מקום לפרש ולומר שהדבר נובע מרוב חיבתו של יוסף ליעקב, שלכן לא יכול היה לעצור ברוחו ומיד לאחר שהתגלה לאחיו היה מוכרח לקטוע את דבריו ולשאול בשלום אביו, אולם דבר זה לא מסתבר, שכן כבר בעבר שאל את אחיו בשלום אביו – "וישאל להם השלום אביכם הזקן... העודנו חי ?!"

יעקב לבניו... ומשיב ספר "עצי לבנון": בשעה שהתגלה יוסף לאחיו חפש במה יוכל להוכיח להם כי כנים דבריו ואין הוא מרמה אותם. בתחילה הראה להם כי הוא מהול, אולם עדין לא הייתה בכך ראיה ניצחת, שכן כל המצרים היו נימולים אז ניסה יוסף להוכיח להם כי הוא אחיהם האובד, שהנה הוא מדבר בלשון הקודש אך גם

הוכחה זו אינה  מלמדת בוודאות כי האיש הניצב מולם הוא אחיהם האובד, שהרי גם איש מצרי יכול ללמוד את שפת היהודים..

לכן כדי להוכיח לאחיו כי אכן הוא יוסף אחיהם, מצא יוסף עצה חכמה, אמר להם יוסף, שלפני מכירתו ספר לו אבר שמובטח לו מפי הקב"ה שאם כל ילדיו יחיו הוא לא יראה פני גיהנום, אולם אם ימות אחד מהם – בטלה ההבטחה. סוד זה – אמר יוסף לאחיו – אבינו יעקב גילה לי ולא לכם. ואכן האחים לא ידעו דבר זה והוא נתגלה להם רק לאחר שיוסף נמכר ויעקב סבר שהוא מת, ואז אמר להם יעקב: "כי ארד אל בני אבל שאולה". וכמו שמובא שם ברש"י" "סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה:

אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנום". והנה, כאמור, בשעה שאמר להם יעקב דבר זה, יוסף לא היה עמהם כי כבר נמכר למצרים, לכן אמר להם יוסף "אני יוסף" – אני חי וקים, וממילא כל בני יעקב חיים וקיימים, ואם כן "העוד אבי חי"– הרי מובטח לאבא שיחיה ולא יראה פני גיהנום ואם אני יודע סוד זה שגילה אבינו יעקב, הרי זה אות וסימן שאני יוסף, אני הוא יוסף אחיכם, שהרי אלמלא הייתי יוסף לא בייתי יודע סוד זה שגילה.

 שבת שלום הרב שמעון מלכה יו"ר המועצה הדתית