הרבנות הראשית מועצה דתית
חצור הגלילית
מיהו בן חורין אמיתי ?
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו".
לכאורה יש להקשות מפני מה הוסיפה התורה תיבת "שמות", ולא כתבה בקיצור: "ואלה בני ישראל העולים מצרימה" ?
אלא שכידוע, שבכל עיר מחוז במדינת פולין קיים בית סוהר, הקיים במיוחד "לעברייני ניקיון", אלו שלא מילאו חובתם לנקות את קטע הרחוב הסמוך לביתם, ובשביל אלו קבעו בית כלא מיוחד לבל יאלצו לשבת בצוותא עם גנבים ושודדים. אולם פיקחים שבהם מה הם עושים ? באים ומשחדים את ראש בית הסוהר, זה כותב את שמם בספר הרישום כאילו נכנסו למאסר, וכעבור הזמן המיועד לשחרור - שב ורושם אותם כמי שיוצא לחופשי, כך שבינתיים במשך כל אותו הזמן הם נהנים מהחופש בביתם.
ללמדך שאם נגזר על האדם מאסר בבית האסורים או ירידה לגלות אפשר ואפשר שרק שמו יבצע את גזר הדין, ואילו הוא עצמו יהיה חופשי לביתו.
בני ישראל הבאים מצרימה, אף הם נהגו כך, הם נרשמו בשמותיהם כמי שנכנסו לגלות, אבל הם עצמם בכל מהותם היו – בני חורין. שכן אמרו חז"ל "אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה". וכיון שהיו דבוקים בהשי"ת ובתורתו – ממילא היו "משוחררים" מעול הגלות. וזהו שנאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – דווקא שמות.
לתורה הייתה כוונה מיוחדת בזה, להשמיענו בראשית הגלות של ישראל, שכל יהודי היושב בגלות הארוכה הזו, הגם שבאופן רשמי הוא אסור בבית הסוהר הגדול הזה, ששמו גלות, אבל אם ירצה לשבת בביתו ולעסוק בתורה הרי הוא בן חורין, אדון לנפשו ואין עול הגלות מדכא אותו כלל הרי כאילו רק שמו נאסר ונכלא, והוא עצמו פטור מהגלות הגשמית בלא כלום, ונותר חופשי בד' אמות של הלכה. וכמו כן עצם יציאת בני ישראל ממצרים אין הוא שבח כה גדול, כי עבור הקב"ה בורא כל העולמות – אין כל רבותא בכך שהוציא עם שלם ממצרים חרף המכשולים שהערים פרעה בדרכם, ההודאה המיוחדת הינה על כך שיצאו ממצרים ממייצרי החומר, וקיבלו את התורה הקדושה להיות בן חורין. ואומנם אם נתבונן איזו חירות יש לאדם מהרחוב ? הרי הוא עובד כל היום, אח"כ מגיע הביתה ומשתעבד למכשירים הטמאים, ואח"כ טס לקפריסין. האם הוא חופשי ? מה פתאום ! הוא עבד לתאוותיו. כשמתעוררת בו התאווה, הוא לא יכול לעמוד כנגדה, האם זה בן חורין?
כשבני ישראל היו שקועים במצרים בתוך התאווה, והקב"ה הוציאם מעומק זוהמת התאוות להיות בני חורין ?
כשבני ישראל היו שקועים במצרים בתוך התאוות, והקב"ה הוציאם מעומק זוהמת התאוות להיות בני חורין באמת ! על כך אנו משבחים ומודים לו.
נלמד מהפרשה
"ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים"
במדרש מובאת שאלה על הפסוק הזה: "וכי מאחר שלא עשו כאשר דיבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים,
הדין למידת הרחמים.ועל פי זה ביאר בפסוקי פרשתנו:
"ויאמר מלך מצרים למיילדות... אם בן הוא והמיתן אותו", וכששמעו המיילדות הגזירה הרעה שנגזרה על ישראל, הבינו שמידת הדין מתוחה עליהם... לפיכך "ותיראנה המיילדות את האלוקים" –
היינו שיראו וחרדו מפני מידת הדין המתוחה עליהם, וחשבו מזימות כיצד יוכלו להפכה לרחמים.
לכן לא זו בלבד שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, שזה ברור... אלא אף גם זאת עשו "ותחיין את הילדים". קילוס בתוך קילוס. מספקות להם מים ומזון, והוסיפו להם טובות, הולכות ומגבות מים מן העשירו לעניות... – הכל כדי להפוך את מידת הדין לרחמים, על ידי הצדקה וגמילות חסדים שהרבו בישרל.
ואכן בכוחה של צדקה "ויטב אלקים". רצה לומר אלוקים שהוא דין הטיב לישראל, על ידי המיילדות שהפכוהו לרחמים ולפיכך "וירב העם ויעצמו מאוד"...
למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים?! אלא יש קילוס בתוך קילוס,
לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות: יש מהם שהיו עניות, והולכות המיילדות ומגנבות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות,
והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב ותחיין את הילדים"
ומבאר הספר "ישמח משה" בפרשת שמות: שרצו המיילדות על ידי מצות הדקה וגמילות החסדים שהרבו בישראל, להפוך את מידת הדין לרחמים.
ומבאר על פי דברי הרב המשנה למלך זצ"ל בפרשת דרכים (דרוש י"ח) בפסוק (תהילים סא – ח) "ישב עולם לפני אלוקים חסד ואמת מן ינצרוהו", דהיינו (ע"פ מסכת עירובין פו.) אימתי ישב עולם לפני אלוקים, שהיא מידת הדין, וכיצד יתקיים העולם במידת הדין ? – כאשר חסד ואמת מן ינצרוהו, שעל ידי חסד וצדקה מתהפכת מידת