פרשת משפטים

מניעת צער מהזולת

"כל אלמנה ויתום לא תענון"

וכותב רש"י: הוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם, ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל מצטט את המכילתא שמביאה מקרה שממחיש עניין זה.

המכילתא מספרת שכאשר הוציאו את ר' ישמעאל ור' שמעון כדי להורגם, היה ר' ישמעאל בוכה בדמעות שליש, שאלו ר' שמעון חברו: מה קרה על מה אתה בוכה ? עוד רגעים לוקחים אותך לגן עדן עליון של הרוגי מלכות, ותהיה עם צדיקים קדושי עליון, ואתה בוכה ? אמר לו: אני בוכה בגלל שאנו נהרגים כמו שופכי דמים ומחללי שבתות, הורגים אותנו כמו רוצחים שפלים. איך זה יכול להיות ? אמר לו ר' שמעון: אולי פעם אחת היית באמצע האוכל, או שהיית ישן, ובאה אליך אישה לשאול שאלה, והשמש שלך אמר שאתה ישן או אוכל והמתינה לך כמה דקות ונגרם לה צער, אמרה: "כל אלמנה ויתום לא תענון". ולאו דווקא אלמנה ויתום אלא כל אדם. הקב"ה מקפיד וכואב לו והוא נוקם במי שגורם צער לבריות ואפילו בלי כוונה. שמע זאת ר' ישמעאל ונחה דעתו. עכשיו הבין על מה צורת העונש הנורא שהוא מקבל. כי ודאי במשך חייו קרה פעם שאיזו אשה או איש התעכבו כמה דקות, והדברים נוקבים מאוד, אם גרימה מועטה של עינוי יכולה להביא לידי עונש כה חמור על אחת כמה וכמה שעינוי קשה יותר יוביל לעונש קשה, רואים מכאן עד כמה אדם חייב להיזהר בכל דבריו ומעשיו, בכל עת, שלא לגרום למישהו צער, כאב וסבל, וכפי שיעיד המעשה הבא: הגאון הצדיק ר' שמואל אהרון יודלביץ זצ"ל (אביו של ר' שבתאי זצ"ל) היה נואם בחסד ודבריו היוצאים מהלב השפיעו על רבים ליישר אורחותיהם, כאשר הרב של בתי הורדנא נפטר באו הגבאים והמתפללים וביקשוהו שיאמר דברי כיבושין לפני "כל נדרי" הייתה זו הזדמנות פז שאין דוגמתה, מנין שלם רוצים להתחזק ולקבל קבלות. איזה זיכוי הרבים נפלא הרי זו זכות עצומה עבורו ליום הדין ! אך רבי שמואל סירב ! ולא הועילו כל הבקשות וההפצרות, הוא גם לא נימק את הסירוב. ואולם לאחר התפילה כשנשאל לסיבת סירובו נענה ואמר |: ידעתי שהייתי יכול לעורר את הציבור לבכי ותשובה, ואולם היה שם בכי אחד שאותו לא רציתי ! בכל שנה הרב היה דורש ומעורר לתשובה, השנה הוא נפטר, אבל הרבנית, אלמנתו מתפללת בעזרת נשים. וכשתשמעו מישהו אחר דורש במקומו, ודאי תזכור בדרשתו של בעלה המנוח ותזכור היעדרותו ומקור דמעותיה יפתח.

נאמנות ואכילת טריפות

"אנשי קודש תהיו לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו"

לא פעם יהודים תמימים מנסים למצוא חן בעיני הגויים, יושבים לאכול עימם ומנסים להידמות להם אף בלבושם.

האם זה עובד ?האם הגוי מחשיב את זה כחברות ?

הסיפור הבא עוקר את התפיסה מיסודה: מעשה ביהודי אחד שהיה לו מכר גוי אחד בכפר. ומפעם לפעם היה הולך ומתאכסן בבית הגוי לרגל מסחרו, והיה הגוי מביא בפניו תבשילים שלהם .

היהודי באופן קבע אומר לו: "ידידי, דבר זה אסור לנו על פי תורתנו הקדושה", והיה יושב שם כמה ימים ומסתפק בפת חרבה שהיה מביא עמו בילקוטו.

פעם אחת נזדמנו שני יהודים בכפר, וימות החורף היו ולא היה להם מקום ללון. ונתדפקו על דלתו של אותו גוי, והניח לפניהם לאכול ממאכליו שבישל, והללו הושיטו ידם ואכלו מן המאכלים האלו כדי שבעם.

כשעמדו מן השולחן ביקשו מקום ללון, אמר להם אותו גוי, לכו אל מקום אחר באשר תמצאו.

תמהו היהודים והתחילו מתחננים בפניו, אמרו לו: "היכן נלך עכשיו בליל סופה וסערה ומה עשינו לך ומה חטאנו?".

אמר להם הגוי: "כיון שאכלתם מתבשילי סימן שאינכם נאמנים על דעתכם, ושוב אין אתם נאמנים בכל דבר, וחושש אני פן תגנבו חפצים מביתי, כי מי שאין לו שורש ועיקר בדתו אין בו שום אמונה. שהרי יהודי פלוני יושב אצלי ימים ושנים ולא טעם שום דבר מתבשילי ולכן היה נאמן בעיני".

כמה מוסר השכל יש כאן לגבינו...