צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו', ב')
וברש"י: "אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
מבאר המלבי"ם: הכהנים אינם יכולים לאכול את הקרבן, כי עולה הוא קרבן כליל לה'. הם עובדים ומקריבים ואין להם שום רווח אישי מעבודתם. לכן כאן צריך הכתוב לזרז – "צו את אהרן זאת תורת העולה".
הבאור של המלבי"ם ממש מבהיל: את מי מצווים? "צו את אהרן" – היעלה על הדעת שאהרן צריך זרוז?! – כן. כיון שיש חסרון כיס, שהכהנים לא אוכלים ממנו. נו, אז מה?
נמצינו למדים – אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל ב"לב אליהו" – כי הכל צריכים לחיזוק. הוא מביא מהירושלמי במסכת שבת, מעשה בחסיד אחד שגרס: "אל תאמין בעצמך עד ימי זקנותך" – לא "עד יום מותך".
מדוע גרס והבין כך?
כי החסיד הגדול היה למוד וסבור, שבימי הזקנה ליצר הרע אין כבר שליטה על האדם, ולא יוכל להכשילו.
מספר הירושלמי, שמן השמים שלחו לו נסיון קשה ביותר, וכמעט נכשל. ברגע האחרון הצליח לנצח את היצר הרע. היה לו מכך צער גדול – כיצד יתכן שיכול היה להכשל! צערו היה רב כל כך, עד כדי סכנה מחמת הצער. גילו לו מן השמים – שנעשה לו כך בכוונה, כדי שמעתה ידע כי אכן יש לגרוס: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", לא "עד ימי זקנותך". אפילו את האדם הזקן מנסה היצר להפיל.
אם לא מתחזקים – נכשלים!
כאן בפרשה מזרזת התורה את אהרן הכהן, כדי שנלמד לקח לעצמנו: אם את אהרן, קדוש ישראל, רבן של ישראל – אותו מזרזים, אם גם הוא נזקק לזרוז – נו, עד כמה זקוקים אנו לחיזוק וזרוז?
הגמרא (ברכות לב ע"ב) אומרת: "תנו רבנן, ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין, שנאמר: 'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה'. 'חזק' – בתורה 'ואמץ' – במעשים טובים; תפילה, שנאמר: 'קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'; דרך ארץ – שנאמר: 'חזק ונתחזק בעד עמנו'".
משמע מכאן, שאם לא מתחזקים – נכשלים. אין בכך הידור ומדת חסידות בלבד, אלא אם אין חיזוק תמידי – יש חיסרון. רש"י מבאר: "צריכין חיזוק – שיתחזק בהם האדם בכל כוחו", ומוסיף מילה: "תמיד".
גם במה שהתחזקנו אתמול – יש צורך להתחזק היום שוב. חיזוק בתפילה, חיזוק בתורה. "צו את אהרן" – ממש מוראדיג, 'אין צו אלא לשון זרוז', כי הסכנה ממדות לא מתוקנות, קיימת בכל עת לכל אדם. הזרוז והחיזוק חשובים ונחוצים תמיד.
יצר הרע ומלחמתו
באבות דרבי נתן (פרק כ"ט) נאמר: "רבי יצחק בן פינחס אומר: כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות – לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – לא טעם טעם של יראת חטא". עוד שם: "הוא היה אומר: כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות – זה גיבור ואינו מזוין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – חלש וזין בידו. יש בידו זה וזה – גיבור ומזוין".
מי שיש בידו הלכות, אבל אין בידו מדרש ואגדות חז"ל – יש לו את החרב להלחם ואת הקשת לירות חיצים, אבל הוא חלש – אין לו כח למתוח את הקשת. מי שיש בו מדרש ואין בו הלכות, הוא כגיבור ללא כלי זין. התורה היא החרב והקשת. ומה יעשה גיבור עצום, כאשר היצר הרע בא עם תותח – ולו אין כלים להלחם בו? על זה אמר שלמה המלך (משלי א', ב'): "לדעת חכמה ומוסר" – גם חכמה וגם מוסר.
אדם אומר לעצמו – 'מה, וכי אני צריך חיזוק?! אינני איש רחוב, אין בי רוע מיוחד במידות, הנני יהודי ירא שמים, וכבר שנים ארוכות שאין לי כל קשר לעברה פלונית, ומהעברה ההיא אני רחוק מרחק רב'.
נכון, זכית, אבל עדין מחובתך להזהר, להשמר ולהתרחק מעברות! אל תתקרב לנסיון, כי אם תתקרב – אתה בסכנה. אדרבה, כיון שאתה גדול וחשוב – הנך זקוק תמיד לחיזוק ולהרחקה, כי היצר הרע שלך גדול – "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א).
כן הוא בעברות, וכך ממש במידות: כעס, עצלות, קמצנות וגאווה. לא להתקרב לדבר שמביא את הנסיון. 'אין צו אלא לשון זרוז', כי מי שיותר גדול – יש לו יצר הרע גדול יותר.
מדוע באמת זה כך? – כי לא שייך שיתנו לבן אדם גדול יצר הרע קטן. בשבילו, הוא שום דבר לא. אם הוא גדול – היצר הרע שלו מוכרח להיות יותר גדול.
שיחת המגיד מדובנא בבית הגאון מוילנא
הדובנער מגיד היה נכנס לגאון מוילנא, על פי בקשתו, כדי לומר לו דברי מוסר.
ויהי היום, ומיד עם כניסתו פנה אליו הגאון וביקש: "נו, אמור משל הגון!".
אמר לו הדובנער מגיד: משל לאדם שלבו כאב עליו [היה חולה לב]. אמרו לו, שהרפואה לכך שישתה חלב עיזים. קנה עז. חלפו יומיים – ואין חלב. שב למוכר והתלונן בצעקות: "א גנב! מה עשית לי? מכרת לי עזה שאינה נותנת חלב!".
-"רגע אחד, האם עשית משהו למען החלב?" – התענין המוכר.
– "בודאי עשיתי, לחצתי ולחצתי, אך לא יוצא חלב".
– "רגע, אוכל נתת לעז?"
– "לא".
– "אם לא נתת אוכל – העז לא תוכל לתת חלב, הא בהא תליא".
אמר הדובנער מגיד: "הרב'ה רוצה שאמשול משל? שהרבי 'ייתן אוכל' כלומר: יאמר דבר תורה, ואז תהיה אפשרות לתת חלב".
הגר"א פסק את פסוקו בדברי תורה ואגדה, והדובנער המשיל את משלו – משל למה הדבר דומה. פלאי פלאים. הדובנער היה גדול מאד, איננו מודעים לצדקות שלו.
ויהי היום, אחרי שהדובנער מגיד אמר את מוסרו להגר"א, הפטיר וביקש: "רצוני בתשלום".
-"מה התשלום שכבודו מעונין בו?", שאל הגר"א.
-"ברכה. ברכני רבי!", השיב המגיד
וכי אנו יודעים להעריך ברכה מהגאון מה היא?
סיפר לי רבי חיים קנייבסקי, יאריך ה' ימיו ושנותיו, שרבי מאיר קרליץ זצ"ל – אחיו הגדול של ה'חזון איש' – סיפר לו, כי בעיר שלהם הכירו יהודי זקן, שחי עד מאה שנה על פי ברכת הגאון.
כאשר היה ילד קטן, הגאון למד בבית הכנסת. כדרכו היה מעוטר בטלית ותפילין כל שעות היום. הגר"א התהלך הלוך וחזור בבית הכנסת. הילד דרך לו בטעות על הציציות של הטלית. הגאון רצה להמשיך ללכת אך נעצר מחמת כך, כי הילד דרך עם רגלו על הציציות.
פנה אליו הגר"א: "מיין קינד [ילדי], מאה שנה תחיה, אבל מה אתה רוצה מהציצית שלי?".
משפט אחד בלבד!
הורי הילד שמעו את דבר המעשה – ערכו סעודה, על כי זכו להתברך מפי הגר"א.
אתם מבינים לבד – כי מן השמים נתנו לצדיק שיוציא את המשפט מפיו, כי הכל משמים, ולהורים היתה אמונת חכמים אמיתית.
אותו ילד זכה להזקין ולהגיע לגיל מאה. סיפר רבי מאיר קרליץ: אותו יהודי, בהיותו בן תשעים ושמונה, נחלה מאד. ביקשו להזעיק רופאים כדי להציל את חייו. אמר להם: "תהיו רגועים. אין לכם מה להתרוצץ ולשלם לרופאים. יש לי 'צ'ק' מהגאון – 'מאה שנה תחיה', ונותרו לי עוד שנתיים לחיות".
ובכן, הדובנר מגיד אמר, כי רצונו בתשלום – ברכה. אמר הגאון: "בסדר, איזו ברכה אתה רוצה?".
"רצוני בברכה שיהיה לי את היצר הרע של הרב'ה…", ביקש הדובנער [כי חשב: מה כבר יכול להיות היצר הרע של הגאון, שישן שעתיים ביממה? יבוא היצר ויציע לו לישון שעתים ועוד עשר דקות?…].
כאשר שמע הגאון את הבקשה – נבהל ואמר: "חלילה! את היצר הרע שלי אתה רוצה? הקב"ה יציל אותך ממנו, הוא בוער כמו אש! חס וחלילה, הוא בוער – עס ברענט א פייר!".
זו כוונת דברי חז"ל כפשוטם: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".
"גדול הימנו" – יצר הרע שהוא יותר גדול מהגאון עצמו, כי כדי להתמודד מולו, לנצחו ולקבל שכר – מוכרח שהוא יהיה גדול ממנו. היצר הרע של אנשים קטנים לא מדבר כלום לגר"א. זה כמו שתציע לאיש מבוגר לשחק בחול עם ילדים קטנים, אין לו שום פיתוי לכך. נכון, יש מצב נדיר שהצדיק מנצח הרבה את היצר הרע ואז זוכה ומגיע למעלת – "ולבי חלל בקרבי" בבחינות מסוימות, אבל אחרי הכל הלא אמרו חז"ל להדיא: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
כמה חיזוק אנחנו צריכים. "לדעת חכמה ומוסר"! כאמור, כל שיש בו דבר הלכה ואין בו דבר אגדה – יש לו כלי זין, אבל הוא חלש. אם יש לו אגדה ואין בו הלכה – הוא גיבור עם ידיים ריקות, אין לו כלי זין. מוכרחים גם תורה וגם יראת שמים, גם הלכה, וגם אגדה ומוסר. ה' יהיה בעזרנו.
שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה יור המועצה הדתית
שבת הגדול
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג', כ"ג. הפטרה לשבת הגדול)
כולנו כמהים לדעת מה יהיה בסוף הגלות.
אביו של עמוד ההוראה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, הגאון המקובל רבי חיים לייב אויערבך זצ"ל, שהיה מקובל גדול, סיפר לבניו, שבהיותו אברך צעיר לימים, יצא לו לשוחח עם יהודי קשיש, בן תשעים וחמש, שהיה מסיק את התנורים בבית הכנסת שבעיירה. למרות גילו המופלג, כוחו היה במותניו, והוא היה קם באישון לילה למלאכתו, שעה ארוכה בטרם הגיע ראשון המתפללים לבית הכנסת.
בהזדמנות אחת, שח אותו זקן באוזניו של רבי חיים לייב, כי הוא בנו של אחד מתלמידיו המובהקים של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, וכי שמע מפיו שנים-עשר פרטים שייתרחשו לעת סוף הגלות, לקראת בואה של הגאולה השלימה.
מנהגו של רבי אלימלך היה לדבר בסעודה שלישית, ואותה היה מחלק לשני חלקים: בחלקה הראשון היה אומר דברי תורה על ענייני פרשת השבוע, ובחלקה השני היה מדבר על ענייני המשיח והצפיה לגאולה.
רבי חיים סיפר לבניו את כל שנים עשר הדברים שמסר לו הקשיש. נביא בפניכם רק את חלקן הקטן, מה שסיפרו לי:
לפני בוא המשיח יירדפו את החרדים לדבר ה' בצורה חריפה ביותר. הם יהיו נתונים למרמס בצורה מושפלת ביותר. אותן רדיפות והשפלות, לו היו מתרחשות בדורות קודמים, שהיו קרובים יותר את הקב"ה מאשר הדור האחרון – הם לא היו יכולים להחזיק מעמד למולן! עדינות נפשם של אנשי הדור הקודם וקרבתם אל האלוקים, לא היתה יכולה לסבול בזינות והשפלות שכאלו! הם לא היו מסוגלים להחזיק מעמד מול ביזוי כבוד התורה שכזה!
רק הדור האחרון, הסובל מטמטום הלב ולוקה בחוסר בהירות מוחלט ומשווע, יכול לסבול בזיונות שכאלו! הוא לא מרגיש די הצורך בכבודה של תורה המושפל עד עפר. לא כואב לו די הצורך מכל אותן יריקות וזריית עפר על תורה ולומדיה.
לפני בואו של המשיח יהיו 'חבלי משיח'. תמיד הבנתי שהמילה 'חבלי' לקוחה מהפסוק (הושע י"ג, י"ג) "חבלי יולדה יבואו לו", והכוונה שתרבינה אז הצרות והמכאובים כמכאוביה של אישה יולדת, הזועקת בקול רם מכאביה.
אולם אותו ישיש שח בשם רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע, פירוש אחר לגמרי: הקב"ה ימתח חבל מתחילת העולם ועד סופו, ורק מי שיתפוס בו – יינצל. הקב"ה ינענע את החבל ולא כולם יצליחו להמשיך ולאחוז בו. חלק גדול מהאנשים יפרשו את הנענוע בצורה מעוותת, שכביכול הקב"ה מבקש להפסיק לאחוז בחבל… בה בשעה שההפך הגמור הוא הנכון: הקב"ה מעוניין לראות מי ממשיך לאחוז בו בצורה איתנה ועקבית, למרות הנענועים החזקים, ורק הוא יינצל. כל השאר, אלו שיעזבו את החבל, ילכו לאבדון, וכמאמר הכתוב: "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ג, ד')
בתקופה זו יהיו הנסיונות רבים, קשים ומורכבים. לא כולם יצליחו להחזיק מעמד. רבים יהיו הנופלים שיעזבו את החבל! רק המתמידים העיקביים, שימשיכו לאחוז בחבל בכל כוחם, למרות כל הניסיונות והקשיים – הם, ורק הם, יזכו להשיג ולראות את הגאולה השלימה.
ישועת ה' כהרף עין
יהודי בשם רבי אליעזר מנס, נשלח לסיביר לעשרים שנות עבודת פרך. בתחילה גזרו עליו "רק" עשר שנים, אבל אחר כך התארכה תקופת המאסר לעשר שנים נוספות. הוא עבר ייסורים נוראים ונסיונות קשים, אך אט אט חלף הזמן, ולבסוף מצא את עצמו בתקופה האחרונה למאסר.
זמן קצר לפני השחרור הסופי, הודיעו לו על השחרור הצפוי, אך הוסיפו לומר כי עליו לגמור את עבודת החשבונות שלו בזמן, ואם לא יסיים יהיה עליו להשאר עוד…
המסכן ישב עד השעות הקטנות של הלילה, רכון על ספרי החשבונות, כדי לסיים בזמן.
לילה אחד, בהיותו לבדו במשרד, נכנס לשם אדם. הלה הגיש לו טופס, ובקש ממנו שיחתום במקום המתאים, כדי שיוכל לקבל מגפיים שאותם מקבלים הקצינים. חתימה כזו פרושה – גזר דין מוות. רוסיה הסובייטית אינה מוחלת על בגידה ושליחת יד ברכוש הצבא. מנס זכר זאת היטב, וסרב נמרצות לחתום.
"זו פקודה" – אמר הזר בקולו המפחיד. אך היהודי נותר בשלו: "איני יכול לחתום". "אם תרצה" – הוסיף לבסוף – "אתן לך את המגפיים שלי, ואני עצמי אלך יחף"…
-"אינך מתבייש להציע לי הצעות מעליבות כאלו?", זעם הזר – "אקח אותך מיד למשפט!".
בידיו הגדולות תפס בו, וגרר אותו אחריו לאחד החדרים הפנימיים. מבט קצר על פני הנוכחים הבהיר ליהודי שהוא נפל בידי אנשי העולם התחתון, חבורה של אוכלי אדם, קבוצת גנבים.
האיש הסביר להם בכמה מילים מה ארע, וזעמם גבר. הם הושיבו אותו מסביב לשולחן אחד, למשפט מהיר, ושאלו: "איך סרבת לראש השבט שלנו? מדוע לא אישרת לו את קבלת המגפיים? מה תוכל לומר להגנתך?".
היהודי ניסה לבקש סנגור, ופנה לאחד הפרצופים המוכרים שעמדו שם, בבקשה לשמש כסנגורו. הלה הסכים, פתח ואמר: "מכיר אני איש זה כאדם ישר, אבל מאחר שעשה מעשה שלא יעשה לראש החבורה שלנו, ודאי שאחת דינו למיתה".
פניו חוורו, אם זה הסניגור, מי יודע מה יגידו השאר?!
בכל זאת, ניתנה לו רשות הדיבור להצדיק את עצמו. הוא התבונן ארוכות בפני ראש החבורה, הן היו מוכרות לו… לפתע נזכר – עשרים שנה קודם לכן חלקו שניהם תא אחד בבית הסוהר. פנה ואמר לו: "לפני עשרים שנה ישבנו יחד בבית הסוהר".
ראש החבורה הנהן בראשו.
"אמי הצליחה לשלוח לי אוכל בדרך לא דרך. אתה אז עמדת למות מרוב חולשה, ואני נתתי לך את האוכל שלי והחייתי אותך… האם לא תוכל להתחשב בזה?!".
החברים המהמו בהערכה, אבל המפקד לא הראה סימני גמישות: "מה שעשית אז לא מספק עכשיו. כעת עברת על פקודה מפורשת שלי, ועליך להיענש".
נראה היה כי כלו כל הקיצין.
ברגע זה קיבל היהודי לפתע עוז ותעצומות נפש. הוא קם ממקומו, פנה אל החברים ואמר: "חברים, היודעים אתם מיהו המפקד שלכם? מדובר באדם נוכל. כשישבתי בית הסוהר הצליחו כמה חבר'ה לחפור מנהרה כדי להמלט. המפקד שלכם הלך ומסר אותם לקצינים, והם נתלו. זה מי שעומד בראשכם!… הנה אחרי שהחייתי אותו, הוא לא מתבייש להרוג אותי באשמה כזו… איך אתם שמים ראש כזה עליכם? איך אינכם מתביישים?!".
באורח פלא עשו דבריו את הבלתי יאמן. חבר ה'שופטים' החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף יצאו בהחלטה כי פוטרים את היהודי מכל עונש, ומקיימים ישיבה מיוחדת, על מנת לדון בהמשך כהונתו של אותו מפקד עליהם…
לפעמים נמצא אדם במצב כמעט ודאי של יאוש. חבל התליה כבר כרוך סביב צווארו, אבל דווקא בגלל היותו במצב כזה, אם רוצה הקב"ה להצילו, הוא נוסך בו כוחות ועוז מיוחדים.
עם ישראל היו נתונים בחבל התליה של פרעה – אבל מאחר שהקב"ה חפץ בהצלתם, הם קבלו לפתע עוז, עד שלא פחדו ממנו כלל.
הצלתם הניסית של ישראל באה ללמדנו, שאין יאוש בחייו של יהודי, גם במצב הקשה ביותר בעולם. תמיד אחרי ימי ירידה יש ימי עליה. בעזרת ה נעבור את זה העיקר שנהיה מאוחדים ומלוכדים בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל אמן שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה יור המועצה הדתית חצור