יסוד ועיקר חג הפסח ובפרט בתקופה הזאת הוא חיזוק האמונה. ועל אמונה צריכים לשוחח ולהחדיר בקרבנו תמיד, שהקב"ה בורא ומנהיג את כל הבריאה. וכמו שראינו במצרים שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל במצרים, והרג דוקא במצרים (שמות י"ב, כ"ז). וכמו כן אף במכת חושך שהקב"ה הבדיל בין ישראל למצרים וכמוש"כ (שמות י', כ"ג) "ולא ראו איש את אחיו וגו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", ומבואר בזה שבנס יציאת מצרים הרגשנו איך שהקב"ה מנהיג את כל אחד בפרטות ממש, ומבדיל בין אחד לאחד אם ימות או לא, ואם יהיה לו אור או חושך.
נתבונן אנחנו בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שכתב: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון", עכ"ל הרמב"ן.
ופעם בא אחד למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר לו בהתפעלות על ה'טלפון' שהיה אז המצאה חדשה שהמציאו בימים ההם, וסיפר הלה לגרי"ז את הפלא הגדול שבטלפון – שאדם מדבר מירושלים ושומעים בחיפה, ולא רק בחיפה אלא אפילו באמריקה ואוסטרליה, והתפעל מאד מהפלא.
השיבו הבריסקער-רב זצ"ל: 'אני מתפעל מאד גם מעצם הדבר שאתה מדבר כאן לפני ואני שומע, שאין זה פלא פחות מהפלא של הטלפון, וכל מה שאתה מתפעל מהטלפון יותר, היינו רק משום שהטלפון הוא דבר חדש, ואילו מה שאדם מדבר אל חברו מפה לאוזן זהו דבר שאתה רגיל לראותו מלידה, ודרך האדם להתפעל רק מחידושים, אבל אליבא דאמת אין חילוק בין הפלא של הטלפון לפלא של עצם הדיבור, שגם עצם הדבר שעין רואה ואוזן שומעת ופה מדבר – כולו הוא נס ממש'. וזכה הגאון מבריסק להגיע להכרה ברורה, שאין שום טבע בעולם והכל הוא מגזירת עליון וכמוש"כ הרמב"ן.
אין טבע בעולם
ובזה אפשר להבין מה שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א): 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק'. שכל כך ברור אצלו שאין טבע בעולם, אלא הכל מהבורא יתברך, עד שלא ראה חילוק בין שמן המוטבע בעולם שידלוק לחומץ שאינו דולק על פי טבע, כי הכל הוא מהשי"ת, ואצל השי"ת אין חילוק בין חומץ לשמן.
ועל דרך זה פירש בספה"ק 'נועם אלימלך' (הוספות ליקוטי שושנה) את הפסוק בפרשת בשלח 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' (שמות י"ד, כ"ט), דהכוונה בזה שבשעה שעברו ישראל בתוך הים, זכו להגיע להכרה ברורה שאף כשהולכים 'ביבשה' שהוא על פי הטבע, זהו גם כן נס גמור, וכמו 'בתוך הים' ממש, ולבורא יתברך אין הבדל בין קריעת ים סוף להנהגה התמידית של הטבע.
ובזה מובן גם מאמר חז"ל (פסחים קי"ח ע"א) 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'. וכבר עמדו רבים מהמפרשים לבאר ענין זה למה פרנסתו של אדם קשה כל כך?
אמנם נראה דאדרבה, חז"ל נקטו דווקא פרנסה שנראה לעין כל כטבע ממש ועולם כמנהגו נוהג, וכל אחד מתפרנס מעולם המסחר, אשר כל הנהגתו הוא בדרך סיבה ומסובב ובדרך טבעי לגמרי. ועל כך אמרו חז"ל שפרנסה שווה לקריעת ים סוף, שכמו שקריעת ים סוף הוא נס גמור וניכר לעין כל שהוא מאיתו יתברך, כן הוא גם פרנסה, שהקב"ה מסובב כל הסיבות וקוצב לכל אדם את פרנסתו, וזה מה שאמרו קשה מזונותיו של אדם, שאצל הקב"ה אין קושי לקרוע את ים סוף יותר מפרנסה ולא פרנסה יותר מקריעת ים סוף, כיון שאין אצלו כלל חילוק בין טבע לנס.
איך מגיעים למדרגה של אמונה ובטחון, לחיות במדרגה שבה יחזו ויבחינו בכל עת כי גם ההרגל והטבע הינם בגדרי 'ניסים'?
"על ידי שהאדם יכיר וידע בבירור, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, בוודאי יגיע לביטחון בהשי"ת, כי יסוד ה'בטחון' הוא ה'אמונה' בהשגחה פרטית.
"ובגדר הבטחון כתב ה'חזון איש', שאינו נכון מה שאנשים אומרים  – 'יהיה טוב' ובוטחים בה' שוודאי יצליחו כפי מה שהם רוצים שיצליחו, שזהו טעות! שהרי הקב"ה מעולם לא הבטיח לאדם שיהיה לו כפי רצונו, וודאי יכול להיות גם לא טוב לפי ראות עיני האדם. אלא ענין הבטחון הוא שידע שמה שהקב"ה עושה, זהו הטוב האמיתי עבורו, וכשיגיע להכרה ברורה זו, ישליך עצמו על ה' בלא דאגה, כי ידע שאף שלא מבין מה טוב עבורו, אבל מה שהיה עמו זה מה שהקב"ה רוצה, וזה מה שטוב עבורו באמת.
"הבריסקער-רב היה אומר עוד, שיש אנשים שאומרים 'יהיה בסדר' ומרגיעים את עצמם, והם חושבים שהם בעלי בטחון שהלא הם רגועים. אולם אין זה בטחון, כי אין הם בוטחים על הקב"ה, אלא הם רגועים משום שהם סבורים שאין כאן צרה כלל. ואדרבה בעל בטחון אינו אלא מי שמשריש בקרבו שמצד המציאות המצב הוא קשה מאד, וזהו עת צרה כעת ויש הרבה ממה לפחד, ואז כאשר ירגיע עצמו על ידי שיבטח בקב"ה, נחשב לבעל בטחון.
 
"עוד הוסיף הבריסקער-רב לומר, שבעת צרה צריך לפחד מהעבירות שבידו, ולדעת שהעבירות עלולים לפגוע בנו קשות ח"ו. וכמו שמצינו ביעקב אבינו שפחד בעת צרה שמא יגרום החטא, וכדכתיב (בראשית ל"ב, ח') 'ויירא יעקב מאד', ואמרו חז"ל שפחד מן החטא, ומבואר שבעת צרה אין להרגיע עצמו ולדמות שבזה גופא הוא בעל בטחון, אלא אדרבה צריך להכניס בליבו יראת חטא, ולדעת שהקב"ה יכול עכשיו להענישו על חטאיו, ולחשוב ולטכס עצה איך לתקן דרכיו כדי למנוע את הפורענות".
ואמר הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד, כשהיה אצלנו בלונדון שנשאל: מהו גדר חובת הבטחון, והלא צריך לעשות השתדלות, וכמו שכתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה'. והיינו שהקב"ה שולח את ברכתו רק לאחר שהאדם עושה, וא"כ מהו הגדר והשיעור בחובת השתדלות? ומתי יש לעשות השתדלות כדי לקבל את ברכת ה'? ומתי יש להימנע מהשתדלות ורק לבטוח בה'?
"וענה הגאון רבי אלחנן זצוק"ל, שאינו יכול לקבוע מהו הגדר של השתדלות מרובה יותר מדי, וכמה מהזמן צריך לקצר בהשתדלות. אבל צריך לדעת יסוד גדול שהוא מיסודי התורה והאמונה – שאין חטיפות כאן בעולם הזה, והיינו שעל ידי השתדלות מרובה יותר מדי, לא יצליח לחטוף הנאות העולם הזה, שאפילו אם באמת יצליח להרוויח יותר על ידי השתדלותו המרובה, אבל כיון שאדם לא יכול לחטוף הנאות ממה שלא נקצב לו, מביאים עליו מהשמים צער אחר אצלו או אצל משפחתו, כדי שבצער הנוסף הזה, ישלם על ההנאה שחטף, ואז לא יהיה בידו הנאות נוספות ממה שלא נקצב לו, שכמה שהקב"ה קבע לו כן יקבל, ולא יצליח להרבות לו הנאות על ידי 'חטיפות'.
"ופעמים רואים שאדם מוותר על הרוחניות שלו כדי להתעשר, ומשקיע את חייו בגשמיות במקום ברוחניות, והוא מצליח להתעשר, ונראה שכביכול הוא הצליח על ידי שעזב את התורה, אבל צריך לדעת, שהאמת היא שלא זו בלבד שלא הרוויח כלום, אלא אדרבה גם הפסיד מזה. שאח"כ עוד עשוי שיבואו עליו צרות, כדי לשלם את ההנאות והעושר שלקח על ידי השתדלות שלא כדין, שעזב וזנח את הרוחניות בשביל הגשמיות. וזה צריך אדם להחדיר את תודעתו: אין חטיפות הנאות בעולם הזה כלל. יש רק חטיפת מצוות. ולעתיד לבוא דווקא יסביר לנו הקדוש ברוך הוא את הנהגתו עם הכלל והפרט בעולם הזה.
והג"ר אלחנן זצ"ל הוסיף עוד ואמר שעיקר השתדלות האדם בעולם הזה, צריך שיהיה על ענין אחד – להרבות כבוד שמים ולהשתדל לעשות לטובת נשמתו הנצחית, ולא להתעסק הרבה בהשתדלות מרובה על ענייני העולם הזה שהוא כארעי ואין להתעסק בזה יותר מדי".
בהשתדלות מיוחדת פוגם במידת הבטחון
 ואומר את ששמע מהגרי"ז מבריסק בשם הגר"א מוילנא, אחרים אמרו זאת בשם המגיד מדובנא: "שציירו מה שנקרא 'בעל בטחון' עפ"י משל לאדם שרוכב על חמור, והניח על החמור גם משא כבד, ובשעה שהרגיש שהחמור עומד ליפול מעומס המשא, לקח את המשא והניחו על כתפיו כדי להקל על החמור. והנה אדם זה לא פעל מאומה, שכן אין חילוק לחמור אם המשא נמצא על כתפו או על כתפי האדם הרוכב עליו. וכך גם מרגיש בעל בטחון בשלמות, שאינו פועל מאומה על ידי השתדלות, שהלא גם לפעול השתדלות צריכים אנו סיוע מהבורא יתב"ש, וא"כ מהו החילוק אם יעשה השתדלות או לא, והרי אצל הקב"ה קל וכבד שווין, ולכן בעל בטחון גמור מותר לו להשליך הכל על הקב"ה ואינו עושה השתדלות.
"וכמה פעמים ראיתי איך שהבריסקער-רב היה שוקל על כמה ענייני השתדלות אם זהו בגדר השתדלות מיותרת ויש בזה פגם במידת הבטחון. וכמה נפלאים הדברים, שבעוד שבענייני שמים היה דואג תמיד אם לא עשה מספיק פעולות כדי חובתו, הרי שבענייני עצמו תמיד היה מיצר ודואג להפך – שמא פעל יותר מידי ופגע בחובת הבטחון.
ואספר מעשה שהיה
חדר האוכל הצבאי היה אפוף הדי אלכוהול חריפים, אלו התערבו בהדי השירה הפרועה שבקעה ממאות גרונות ניחרים. על הדלפק המאולתר בפינת האולם צבאו אלפי חיילים, כל אחד מהם קיבל בתורו כוס יי"ש שנמזגה מהחבית הגדולה והוריק אותה לגרונו בלגימה אחת.
מאחורי הדלפק הרחב עמד מוטי'ה ופיקח בעיניים עייפות על הנעשה. מדי פעם שלח את ידו למותניו, מישש בסיפוק את חגורת העור הרחבה הכפולה ונאנח אנחה שסיפוק ורווחה מעורבים בה. הלילה הזה הוא עבורו סיומה של תקופה לא פשוטה, תקופה שהחלה לפני כמה חודשים, אז נפוצה בעיירתו השמועה על גדוד צבאי גדול העומד לערוך אימון צבאי ממושך בהרים הסמוכים לעיירה. בתחילה היו אלו רק שמועות מעורפלות שעברו מפה לאוזן. המודעה שהתפרסמה בעיתונות כעבור כמה ימים אישרה זאת סופית. בעוד ארבעה שבועות, סיפרה המודעה שסמל הצבא ההונגרי התנוסס עליה, עומד להגיע לאזורנו גדוד צבאי גדול לצורך אימון בן חודש ימים. הצבא ההונגרי מודיע בזאת על קיומו של מכרז ממשלתי על זיכיון אספקת כל צרכי הצבא למשך ימי שהותו באזור. המבקשים להשתתף במכרז יגישו את הצעתם עד תחילת השבוע הבא.
מוטי'ה ויטש, אברך צעיר לימים, אינו סוחר או עשיר שבאמתחתו סכומי כסף גדולים, אך הוא ניחן בחוש מסחרי ממולח. כבר בילדותו יודע היה לזהות הזדמנויות המניבות כמה פרוטות. 'זוהי הזדמנות פז להרוויח כסף גדול בזמן קצר יחסית', הרהר לעצמו בנשימה עצורה. אמנם לא קל יהיה לספק לגדוד שלם את כל צרכיו, אבל הרווחים יהיו גדולים כאן במיוחד. אחרי התלבטויות והתייעצויות עם אנשי עסקים ותיקים, שיעורי בית מפי קמעונאים וספקים למיניהם, החליט מוטי'ה להגיש את הצעתו למכרז הממשלתי.
לא מעט פרפורי בטן היו לו. הסכום שהוא הציע במכרז עמד על כמה אלפי רובלים, סכום שאפילו מאית ממנו לא היה בכיסו, אך הוא קיווה לגייס אותו בעזרת כמה משקיעים וידידים. מהנקודה הזו התגלגלו העניינים במהירות. יומיים לאחר המכרז קיבל מוטי'ה מברק קצר: "מר ויטש, ההצעה שלך זכתה", נכתב בו קצרות. ברגע הראשון עמד מוטי'ה המום ונרגש, אך מהר מאוד חזר לעשתונותיו והחל להתכונן לקראת משימת חייו הראשונה בעולם המסחר. לאחר מאמצים הצליח לגייס את רוב הסכום לו התחייב בהצעתו, את היתר השלים בהלוואה רשמית שנטל מהבנק הגדול בעיר קאשוי.
השבועות הבאים מצאו את מוטי'ה עסוק וטרוד עד למעלה מראשו במשא ומתן עם ספקים ויצרנים למיניהם. הוא ידע היטב את היקף המשימה שעל שכמו, אספקת צרכי אלפי חיילים במשך חודש ימים, והוא נערך לכך בשיא היעילות. לאחר שלב ההכנות וההתארגנות הגיעה העבודה עצמה. מוטי'ה נכח בשטח ופיקח על האספקה במחנה במשך כל ימי האימונים.
אחרי שבועות ארוכים ומייגעים של עבודה מסביב לשעון הגיע סוף סוף הערב האחרון. מוטי'ה נקרא לחדרו של המפקד העליון של הגדוד, זה האחרון הודה לו על מלאכתו היעילה בשבועות האחרונים ומסר לידו חבילה עבה של מזומנים. עשרים אלף רובל היו בה. מוטי'ה נטל את חבילת המזומנים וטמן אותה היטב בחגורת העור שלמותניו ופנה לעבר הדלת. מחשבותיו העליזות כבר נשאו אותו הביתה, כל שביקש היה לרוץ ולהשיב את כל ההלוואות שנטל ולהתיישב לספור את הרווחים הנאים.
"נשארה לך רק משימה אחת אחרונה", השיג אותו קולו העבה של המפקד. "כידוע לך הלילה בשתיים אחר חצות כל הגדוד שלנו עוזב את השטח, אך לפני זה תיערך מסיבת סיום לכל חיילי הגדוד. במהלך המסיבה אמור כל חייל לקבל כוס יי"ש אחת, ולא יותר". מוטי'ה הנהן בראשו ויצא מהחדר. מילא, הרהר לעצמו, עוד כמה שעות כל הסיפור הזה מאחוריו.
הגיעה שעת חצות. האולם הגדול התמלא בחיילים. אווירה זולה של התפרקות והפקרות שררה באולם. אחרי שבועות של אימונים קשים ומפרכים הותרה לה הרצועה, החיילים יכולים להתהולל ולהשתחרר כרצונם. המוני חיילים שתויים ריקדו וקיפצו ברגליים מתנודדות והריעו בגרונות ניחרים. מוטי'ה עמד על המשמר ופיקח על חלוקת היי"ש. העבודה הקשה בשבועות האחרונים נתנה בו את אותותיה, כעבור כמה שעות הכריעה אותו העייפות. הוא קרס על כיסא מאחורי הדלפק והניח לשמורות עיניו להיעצם רק לרגע. כשהתעורר משנתו האולם היה חשוך וריק, אור נר קלוש האיר את הדלפק וסביבותיו. כל החיילים כבר עזבו את המקום, הדלתות היו פתוחות לרווחה, שולחנות וכיסאות הפוכים העידו על מה שהתחולל במקום לפני שעה קלה.
בעיניים דבוקות למחצה הושיט מוטי'ה את ידו בתנועה מהירה למותניו, מישש את חגורתו ומיאן לפתע להאמין לחוש המישוש. החגורה הייתה ריקה – – –
בין רגע נמוגה כל עייפותו. הוא זינק כנשוך נחש מכיסאו, מישש שוב ושוב לאורכה ולרוחבה של החגורה, רכן בפישוט ידיים ורגליים על הרצפה, בדק היטב על הדלפק סביבו, ברם לחבילת השטרות העבה לא היה זכר. לאחר חיפוש מדוקדק לא נותר לו עוד ספק: אחד החיילים שדד אותו בשנתו. ברגע אחד הפך מוטי'ה, שכבר טעם לשעה קלה את טעמו של העושר והרווח, לבעל חוב אדיר.
אחרי רגע התעשת, עלה על סוסו והחל לדהור אחר גדוד החיילים שנע בין ההרים החשוכים. אחרי רכיבה מהירה הצליח להדביק את השיירה, ניגש אל המפקד וסיפר לו בקול זעקה על השוד הנורא שאירע לו. המפקד הביט בו ממרומי סוסו במבט מפקפק. "מניין לך שהגנב היה אחד החיילים בגדוד?" קרא לעברו צוננות. "אם היית יכול לזהות את פני הגנב, ניחא. הייתי מצווה על כל החיילים לעמוד למסדר זיהוי בפניך עד שיימצא הגנב. אבל ככה לבוא ולהטיל חשד בחיילי הצבא ההונגרי ללא כל יסוד מוצק?! לא, לזה אני לא יכול להסכים בשום פנים ואופן".
מוטי'ה שתק ולא אמר מילה. 'העסק אבוד מראש', הרהר לעצמו. 'אם המפקד לא מוכן לשתף עמי פעולה, אין סיכוי למצוא את הגנב'. לפנות בוקר הגיע מוטי'ה האומלל לביתו. הוא החליט לא לגלות מאומה לידידיו ומכריו, לשדר להם כאילו לא אירע דבר עד שיתבהרו העניינים סופית.
כבר למחרת יצא מוטי'ה לעבר העיירה ספינקא, בה התגורר בימים ההם הרבי הקדוש רבי יוסף מאיר ווייס זי"ע בעל ה'אמרי יוסף'. בבכי ודמעות סיפר מוטי'ה לרבו את האסון הנורא שקרה לו. הרבי האזין לדבריו ולאחר מכן נענה בקול רגוע ומלא ביטחון בה': "הסר דאגה מלבך, בעזרת ה' עד פסח יוחזר לך כל הכסף שנגנב ממך".
מוטי'ה עמד נרגש והמום. הדבר היה בעיצומו של חודש חשוון, חג הפסח ממש לא היה קרוב, אבל אם הרבי מבטיח בצורה כה נחרצת, הרי שהוא יכול להירגע. עד פסח הוא עוד יוכל לגלגל איכשהו את חובותיו מהכא להתם. בלב רגוע יותר שב מוטי'ה לביתו והחל לספור את השעות והימים, מצפה בכיליון עיניים לרגע בו יושב לו כספו.
חג החנוכה עבר ביעף. אף שמועה על הגנב שנתפס לא הגיעה אליו. לילות חודש טבת הארוכים חלפו אף הם, ראש השנה לאילנות וחג הפורים, ושום ידיעה חדשה אינה מגיעה. החורף תם לו, השלגים החלו להפשיר וההכנות לחג הפסח כבר ניכרו בראש חוצות. מוטי'ה לא איבד את אמונתו, אך לבו החל נוקפו. הוא גילה בסודי סודות את כל העניין לשוחט הקהילה, חסיד מבוגר מיושב בדעתו וביקש לשמוע את דעתו בנידון. "אולי עליי לשלוח מכתב אל הרבי מספינקא?" העלה מוטי'ה אפשרות. "לא", ענה לו השוחט נחרצות. "המתן עד חול המועד פסח". מוטי'ה התאזר בסבלנות והמשיך לחכות בכיליון עיניים לכל בדל של ידיעה.
ביום ראשון של חג הפסח, בעיצומה של קריאת התורה בבית הכנסת הגיעה לביתו של מוטי'ה טלגרמה בהולה מהעיר אונגוואר. "בוא בדחיפות לאונגוואר", נכתב במברק שנשלח מטעם המשטרה המקומית. אף מילה לא מעבר לכך. אבל למוטי'ה לא היה ספק. ברור היה לו כי המברק קשור למציאת כספו כפי שהבטיח לו הרבי. ביום ראשון של חול המועד פסח נסע מוטי'ה לעיר אונגוואר, ניגש לתחנת המשטרה המקומית. הוא לא התקשה לזהות את חבילת המזומנים המקורית שנגנבה ממנו, מונחת על השולחן…
זרם של דמעות רותחות פרץ מעיניו. חודשים ארוכים של מתח וחרדה אינסופית הגיעו לקיצן ברגע זה. "אני לא מבין מה קורה כאן", שאל את מפקד המשטרה בקול חנוק, "איך הגיע לכאן הכסף שלי?". סיפורו המסעיר של השוטר החזיר את מוטי'ה באחת אל אותו לילה זכור לרעה, ליל הגנבה.
בין החיילים השתויים שהתהוללו באולם היה יאן, חייל צעיר בצבא ההונגרי. איכשהו נודע לו על הסכום הגדול ששוכן בכיסו של מוטי'ה והוא עקב בחשאי אחר תנועותיו. כשהבחין כי מוטי'ה שוקע בתרדמה עמוקה, ניגש אליו חרש ושלף מחגורו בזהירות את חבילת המזומנים.
כשחזר יאן לביתו הטמין את חבילת המזומנים העבה בפינה חבויה והחל מתכנן את צעדיו. הוא ידע שאם יבחינו שכניו בעושר הפתאומי שנחת עליו, עלול הדבר לעורר עליו חשדות. החליט אפוא להמתין כמה חודשים ארוכים, רק אז הרשה לעצמו לפנות לכומר המקומי כשבידו שטר של אלף רובל. "אני רוצה לפרוט את השטר למטבעות קטנות", אמר יאן לכומר.
יאן? אלף רובל??…. הרים הכומר את עיניו ונעץ בו מבט חשדני. "מניין לך סכום כזה ביום בהיר? אתה רוצה אולי לספר לי על עסקה מוצלחת כלשהי שביצעת בימים האחרונים?" יאן הסמיק והחוויר חליפות, הוא לא היה מוכן לשאלה מהסוג הזה. הוא היה בטוח שאיש לא יחשוד בו כעת. הוא ניסה להתחמק, אך הכומר לא הרפה ממנו. "מאיפה הכסף?" שב ושאל אותו.
יאן עמד נבוך ופלבל בעיניו. אישוניו התרוצצו בבהלה כחיה שנלכדה במלכודת. "גריגורי…" מלמל יאן כעבור כמה שניות ארוכות של הלם ומבוכה. "זה מגריגורי, הכסף" פלט באלתור של רגע מבלי לתאר לעצמו כמה הוא מסתבך. גריגורי היה אחיו של יאן שהתגורר אף הוא באותו כפר עם בני משפחתו. ביום מן הימים עזב גריגורי את אשתו ובניו ונסע לאמריקה הרחוקה. "ברגע שאתבסס ואמצא עבודה", הבטיח לבני משפחתו כשנפרד מהם, "אשלח לכם מדי חודש סכום גדול שארוויח מעבודתי". הבטחתו של גריגורי מעולם לא התקיימה. עברו חודשים ושנים מאז נסע ואף פרוטה לא נשלחה ממנו לבני משפחתו.
"אוהו…" המהם הכומר בהפתעה. "מעניין מאוד, חשבתי שגריגורי עדיין לא מצא לעצמו עבודה באמריקה"… דקות ספורות לאחר מכן היה הכומר בדרכו לביתו של גריגורי. אשתו של גריגורי שנותרה ללא משענת כלכלית, נהגה ללוות לעיתים קרובות סכומי כסף מהכומר לכלכל את בני משפחתה בדוחק. אותות של הפתעה נכרו עתה על פניה למראה האורח הלא צפוי שנקש בביתה.
"הולכת אותי שולל", הטיח בה הכומר, שחש מרומה עד עמקי נשמתו, ללא הקדמות מיותרות. "ביקשת ממני הלוואות וחסדים, לא סיפרת לי שגריגורי התעשר באמריקה. אני רוצה מיד בחזרה את כל ההלוואות שנתתי לך מאז נסיעתו של בעלך".
"על מה אתה מדבר?!" היה זה תורה של האשה, שלא ידעה אם לצחוק או לבכות. "גריגורי התעשר?! לא ידוע לי על כך דבר!" הכומר לא מיהר להשתכנע מהדברים. "ומה עם האלף רייניש שהוא שלח ליאן אחיו? רק היום הוא הגיע אלי וביקש לפרוט אותם" – הנחית הכומר את הידיעה המרעישה בפניה. לאשה לא היה עוד ספק במה שקרה. ברור היה לה שבעלה שלח לאחיו יאן את הכסף המיועד עבורה, והוא החליט לקחת את הכסף לעצמו. כעת היה זה תורה של האשה להחיש את פעמיה לעבר הזנדרמריה, המשטרה המקומית, ולהגיש תלונה נגד יאן גיסה.
החקירה שנערכה בעניין הובילה את החוקרים למחוזות בלתי צפויים. יאן נשבר בחקירתו והודה שגזל את הכסף מהיהודי מוטי'ה במחנה האימונים הצבאי. הדבר היה בעיצומו של חג הפסח, ועוד באותו יום נשלחה ההודעה לביתו של מוטי'ה, בדיוק כפי שניבא הרבי הקדוש רבי יוסף מאיר"ל מספינקא חצי שנה קודם – "עד פסח הכסף יחזור אליך".
שבת שלום הרב שמעון מלכה יור מועצה הדתית חצור