רשת אמור למען ידעו דורותיכם" (ויקרא כ"ג, מ"ג)

ה"חפץ חיים" זצ"ל אמר פעם בליל שבועות: "רבונו של עולם, רק פעם אחת חיכית לנו – בקבלת התורה, כשמשה רבינו היה צריך לעורר את העם ולהביאם לפניך להר סיני (כמבואר במדרש רבה שיר השירים א', יב). בעבור זה כבר אלפי שנים אנו עושים תיקון. בליל  שבועות אנו נשארים ערים כל הלילה, ועדין לא גמרנו לתקן את ההמתנה האחת והיחידה שהיתה לך לנו. ואילו אנחנו, עמך עם ישראל, מצפים ומחכים לך כבר אלפיים שנה, אנא ממך, חזור אלינו השתא!".

עיני כל ישראל מצפות ומקוות לישועה – "כי לישועתך קיוינו כל היום". אומר הרב מבריסק זצ"ל: לא כתוב 'כי לישועתך קיוינו כל יום', אלא "כל היום".

חז"ל (שבת לא ע"א) אומרים, כי אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם כאשר יגיע למעלה היא "ציפית לישועה?" האם חכית למלך המשיח? איי איי!!!

החסידים מספרים מעשה על בנו של ה"ישמח משה", רבי אלעזר ניסן, שהיה שוהה כל השבוע בישיבה, ובשבת היה שב הביתה אל בית אביו, ה"ישמח משה" הקדוש. הוא היה שוהה במחיצתו כל השבת. לאחר מכן שב אל הישיבה, עד לשבת הבאה.

יום שישי אחד הוא איחר לבוא. התעוררה בהלה גדולה בבית, לא ידעו מה קרה לו. באותם ימים כמובן לא היו טלפונים, לא היתה שום דרך לברר היכן הוא. ככל שנקפו השעות והתקרבה השבת, גדלה הדאגה בקרב בני הבית והחסידים.

והנה, רגעים ספורים לפני כניסת השבת, שמעו מרחוק את צעדיו המתקרבים של ר' אלעזר ניסן. השמחה היתה גדולה, ואחד החסידים רץ לתוך חדרו של הרב'ה וקרא בהתרגשות: "הוא הגיע! הוא הגיע!"

ל"ישמח משה" היה בגד מיוחד, קאפטן מהודר עשוי משי משובח, שהיה שמור בארונו לעת בואו של המשיח, כדי לקבל בו את פניו. כיון שנכנס החסיד בהתרגשות אל החדר והכריז בקול  נלהב: "הוא הגיע, הוא הגיע!", ה"ישמח משה" היה בטוח שהוא בא לבשר לו שהמשיח הגיע!… רץ ה"ישמח משה" לארון בשמחה עצומה, הוציא במהירות את הבגד המיוחד והתכונן ללבוש אותו כדי לקבל פני משיח. כשראו זאת החסידים, אמרו לו: "רבה, ר' אליעזר ניסן הגיע, לא המשיח"…

רבותי! מי שמקיים "כי לישועתך קיוינו כל היום" והראש והלב שלו שקועים באופן תמידי ללא הרף בציפיה לישועה – כאשר הוא שומע קריאה: "הוא הגיע, הוא הגיע", אין לו ספק שמדובר במשיח! הרי על מי מכריזים בהתרגשות כזו אם לא על המשיח?!…

עלינו לדעת, כי הצפיה לישועה איננה מידת חסידות גרידא, זאת לא חומרה או הידור בעלמא – זהו חיוב גמור! זו השאלה שנשאל מיד בבואנו לעולם העליון – "ציפית לישועה?" ובזכות הציפיה לגאולה – נזכה לה במהרה בימינו.

בעיר וולוז'ין יצאה שמועה שמלך המשיח עומד להגיע.

השמועה הזאת הציקה מאוד לפריץ המושל של העיר, מפני שבדיוק באותם הימים הוא עמד לצאת לחופשה, ואם כל היהודים יעלו לארץ ישראל, חשב הפריץ – מי ישמור לו על כל רכושו, הלא הם השומרים הטובים ביותר…

חשב הפריץ מה לעשות, ואמר בליבו: מי שבאמת יכול לדעת אם אמת הדבר או לא, הרי הוא רבם של היהודים – הגאון רבי חיים מוולוז'ין. יצא הפריץ מביתו והלך לשאול את הגר"ח מה צפוי בעניינו של משיח.

בביתו של הרב הכינו לפריץ כסא, בסמוך למקום מושבו של הגר"ח. הפריץ הרצה בפניו את שאלתו: היבוא המשיח שלכם בימים הקרובים או לא? האם השמועה נכונה?

ענה לו הגר"ח זצ"ל: הנביא ישעיהו (מ,ה) אומר: "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דיבר". מה בא לומר לנו הנביא בדברים הללו? הוא רצה לומר, שכאשר יגיע הזמן של ביאת המשיח, כולם יראו וידעו על כך, כמו שאומר הנביא: "וראו כל בשר יחדו", כולם ידעו, ואף אחד לא ידע לפני חברו. אם אתה לא רואה שמלך המשיח בא, אף אחד לא יודע על כך וכל השמועות – שמועות שווא הן.***

רבותי, בואו נעשה חשבון נפש – מה אתנו? האם לנו חסר המשיח?

זו שאלה מחרידה, איך אפשר בכלל לשאול שאלה כזאת, נכון? אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו. האם אנחנו עומדים ומצפים למשיח בכל יום, ממתינים ומייחלים לבואו? האם אנחנו מקיימים "כי לישועתך קיוינו כל היום"?

לא נעים שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה כזו, אבל השאלה הזו היא מהשאלות הראשונות שישאלו את האדם, כשיבוא לפני בית דין של מעלה.

מיד בהתחלה יתפסו אותנו וישאלו: "ציפית לישועה?" חיכית למלך המשיח? ומה נענה?

ומה נעשה עם הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א?

הרמב"ם אומר שם דברים נוראים: וכל מי שאינו מאמין בו [-במלך המשיח] או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר, "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך…". מי שאינו מחכה למלך המשיח, לא רק שהוא כופר בדברי נבואה, אלא שהוא כופר בתורה ובמשה רבינו, ה' ישמור.

היום, בעוונותינו הרבים, אפשר לשמוע אדם אומר לחברו: "נו, מתי תחזיר לי את הכסף, כשיבוא המשיח?!" והכוונה, עוד מליון וחצי שנה, ר"ל…

האם אותו אדם מאמין בביאת המשיח?  

הוא באמת מצפה ומייחל לו בכל רגע שיבוא?

פעם התייעץ אדם עם המשגיח מפונוביז' זצ"ל, האם כדאי לו לנסוע לחו"ל או לא. ענה לו מרן המשגיח זי"ע: "אתה רוצה לטוס ולצאת מארץ ישראל? ומה יהיה אם באמצע הדרך, כשתהיה בין שמים וארץ, יגיע המשיח ויתקע תקיעה גדולה? אתה תאלץ להגיע לחו"ל, ורק אחר כך אתה תחזור לארץ ישראל. אתה רוצה לאחר לביאת המשיח?!"

כך מחכים לביאת המשיח, בכל רגע. הנה הוא כבר מגיע!

אחד מעיקרי האמונה הוא: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הדבר תמוה, שהרי כאן אומרים רק את עקרי האמונה. לכאורה היה מספיק להזכיר: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח", כמו שלא אומרים "אני מאמין בשכר ועונש, ואף על פי שאנו רואים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"…
מדוע בביאת המשיח כן מוסיפים קושיה ותרוץ – ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו"?

באר הרב מבריסק זצ"ל, שאין כאן קושיה ותרוץ, אלא בא הדבר ללמדנו מהו גדר "מאמין במלך המשיח". אם האדם מחכה – אזי הוא "מאמין". זהו הגדר באמונה בביאת המשיח!

בואו ניקח דוגמא קטנה מהמציאות שלנו: אנחנו יושבים כאן, ואני אומר לכם: "עוד רבע שעה מגיע לכאן הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא". מיד כל אחד ואחד מסתכל על השעון, כדי שידע מתי תעבור רבע שעה. אחרי כמה דקות כבר יקומו כמה אנשים לצאת החוצה, לבדוק אולי רואים משהו באופק. אחרי כמה דקות נוספות כבר יסתובבו הראשים לצד הדלת, וכולם יסתכלו באופק. אחרי כמה דקות נוספות כבר יסתובבו הראשים לצד הדלת, וכולם יסתכלו בקוצר רוח על השעונים.

נניח שיהיה אדם שלא יסתכל על השעון ולא יסתובב, אלא ישב רגוע ושאנן. תאמרו לי, רבותי, האם הוא לא מחכה או לא מאמין?

ודאי שהוא לא מאמין! הוא אומר: "מה פתאום הוא יבוא? הרי רבי ישראל אבוחצירא אף פעם לא בא לבני ברק". ולכן הוא יושב בנחת, לא מחכה ולא מצפה.

מתי אני נכלל בגדר 'מאמין בביאת המשיח'? – כשאני מחכה, "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הפלא ופלא. לא תתכן אמונה בלא לחכות.

פעם קם איזשהוא משיח שקר, והאנשים האמינו בו ונסחפו אחריו. אנחנו מסתכלים עליהם כעל רשעים ושוטים, אבל שמעתי מרבי שלמה ברעודה זצ"ל, שהוא מסתכל אחרת על האנשים ההם – מתוך גנותם אתה רואה שבחם. הם ציפו ויחלו לבואו של מלך המשיח, ולכן הם טעו.

הרב ברעודה נתן דוגמא להמחיש את הדברים: ילד נסע לטיול, והוא אמור לחזור בשעה חמש. מגיעה השעה חמש והילד לא מגיע. גם בשעה חמש וחצי הוא לא מגיע. בשעה שש, האב והאם כבר מודאגים. עוד כמה דקות עוברות, והאם אומרת לאב: "מה יכול להיות? למה יענקל'ה לא חוזר?".

האב דואג בעצמו, לבו דופק חזק, אבל הוא רוצה להרגיע את האם. "מה פתאום לדאוג? הלא זה דבר רגיל שמתעכבים בטיול. אף פעם לא חוזרים בזמן".

כשמגיעה השעה שבע, האבא אומר: "אני מתקשר לברר אצל ההורים של חברו. אולי הם יודעים פרטים כלשהם על הטיול, אולי הם יצרו קשר עם המלמד".

כשהאב מסיים את השיחה, הדאגה גוברת. גם ההורים של החבר לא יודעים מה קורה, גם הם דואגים מאד. האב והאם יושבים שניהם ומצפים לבנם בכליון עינים. פתאום שומעים מרחוק אוטובוס מתקרב. או, יענקלה מגיע! יוצאים למרפסת, ורואים שלא, יענקלה לא הגיע. אחר כך שומעים רעש של טרקטור, זה לא נשמע כמו רכב הסעות של ילדים, ובכל זאת ממהרים לחלון לראות. לא, זה לא הוא, יענקלה לא הגיע. יושבים ומחכים, מתפללים ומייחלים. מסתובבים בחדר הלוך וחזור, לא יכולים לעשות שום דבר. מתי הוא כבר יבוא?? מישהו סוגר מגרה בחדר אחר. נדמה להם שדופקים על הדלת. פותחים, ואין אף אחד. אם אחר כך אחד מילדי השכנים באמת דופק על הדלת, רצים כולם. או, הנה הוא בא!

כך היה בדורות הקודמים. חיכו וייחלו בכיליון עיניים למשיח. ממילא כל אחד שהיה נראה אולי כמו משיח – נתפסו ברשתו, ונסחפו אחריו.

ומה אתנו?

יבואו ויגידו לנו, "מלך המשיח הגיע!". יש חשש שאנחנו נגיד: "יופי, טוב מאד באמת, אבל לא עכשיו. אני בדיוק  בשלבי סיום של איזו עסקה גדולה, עם רווחים ממש רציניים. לא כל כך מתאים לי עכשיו משיח, אולי עדיף קצת יותר מאוחר"…   אללי לנו

"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא".

שבת שלום ומבורך

הרב שמעון מלכה יור המועצה הדתית