פרשת השבוע
פרשת בהר
לא תרדה בפרך ויראת מאלוקיך" (כה, מג).
כל המידות שבין אדם לחברו, אפשר לקיימן רק על ידי 'ויראת מאלקיך', רק עם יראת שמיים אפשר לקיים 'לא תרדה בו בפרך'. כי כשיש חסרון ביראת שמים, מגיעים לידי זלזול בחברים. ואפילו אם קנה אותו לעבד, אסור לו להתעלל ולרדות בו בפרך, וכל שכן בשאר אנשים (על פי טיב התורה).
לפנינו כמה עובדות בטיב הזהירות שבין אדם לחברו:
כידוע, כבוד קדושת אדמו"ר הזקן מגור זצוק"ל בעל ה"אמרי אמת", היה בשנותיו האחרונות חולה ותשוש בחלישות כח , והיו המשמשים הנאמנים והמקורבים מסיעים בידו בכל דבר.
בשנים אלו כאשר היו מוציאים אותו אל ה'עולם', בזמנים מסוימים לפי כוחותיו, היה מגיע ציבור ענק של חסידים ואנשי מעשה מכל מקום, כדי לחזות בהדר גאון זיו קודשו, ולחסות בצילא דמהימנותא. מאחר שלא היה מרבה לצאת בימים ההם, הרי בכל פעם שהנהיג נשיאותו ברמה, היו שם דחיפות עצומות מחמת רוב הלחץ והדוחק, עד שהגיעו הדברים לחשש סכנה לבריאותו הרופפת של הרבי הקדוש. נאלצו,אפוא,הגבאים המסורים להעמיד 'חומה' בצורה של חסידים איתנים, ששמרו בכל עוז על המרווח הנצרך בסביבתו של הצדיק, ומנעו בגופם ובנפשם את הדחיפות, שלא יגיעו אל קרבת הצדיק, כדי להשאיר עבורו מרווח נשימה ראוי.
טיב מעשה דידן מתרחש בימי החנוכה, באחת משנותיו האחרונות עלי אדמות, נקבע יום אחד מימי החנוכה שבו יצא הרבי להדלקת נרות חנוכה בבית המדרש. באותו ערב היתה נהירה המונית מכל קצות הארץ לעבר בית המדרש 'גור' שבירושלים עיר הקודש! כשראו הגבאים שהגיע 'עולם' ענק, הרבה יותר מן המשוער, נלחצו מאד, ולא ידעו היכן יכנס נחשול אדם ענק שכזה אל תוככי בית המדרש [שהיה אז קטן יחסית, עדין בישיבת "שפת אמת"].
בהגיע השעה היעודה, כשהיו צריכים להוציא את הרבי מביתו נאוה קודש אל בית המדרש, לא היה ניתן לפלס דרך כלל, הכל היה צפוף בדוחק נורא… הגבאים נלחצו ונדרכו, הרי אי אפשר לבטל את ההדלקה אחר שכבר הגיע כל הציבור, אבל מאידך גיסא, היתה זו שאלה של סכנת נפשות עבור הרבי הזקן והחולה. נעמד אחד מראשי הגבאים והכריז בקול גדול, שבמצב כזה אין שום אפשרות להוציא את הרבי, כאשר אף פסיעה אחת לא ניתן לדרוך! מן ההכרח אפוא להתרחק יותר. קבעו הגבאים גבול מקום מוגדר בברור, שעד אותו קו יעמדו הצבור, ומאותו קו פנימה לא יעבור איש.
תכף על אתר נענה הצבור כחסידים נאמנים, והכל התחיל לנוע אל אחור, כשכולם נדחקים ונדחפים אלו באלו כדי לפלס מקום ראוי, כמצות הגבאים. בין הציבור הגדול עמד בחור אחד מישיבת "שפת אמת" שבירושלים שכבר הצליח אחר רוב מאמצים 'לתפוס' מקום טוב ביותר בשורה, שמשם יוכל לצפות כהוגן בפני רבו, ולחזות היטב בעבודת קדשו, אך לצערו נחתה עליו עתה גזרת הגבאי הנאמן לחזור אחורה… היה קשה לו מאד לוותר על מקום טוב כל כך, והחליט לתומו שאיש אחד בלבד הצנוף בפנתו הדחוקה לא יפריע כלום. אבל הגבאי המנוסה כבר ידע שאם איש אחד נכנס, הרי מיד אחריו נדחפים עשרות ומאות… על כן העיר בעדינות לאותו בחור שהפקודה כוללת גם אותו, וכולם בלא יוצא מן הכלל צריכים לצאת מן המקום המסומן, קטן כגדול שם הם. משום מה נתפסה בו באותו בחור עקשנות להדבק דווקא אל מקומו… והעז פניו כנגד הגבאי, שזה זמן רב מאד 'שומר' הוא על מקומו בשורה, ואיך אפשר במחי יד לדחקו החוצה? אך הגבאי הבין שאין שום אפשרות להיענות לבקשתו, בראותו מאחוריו קבוצה שלמה של צעירי צאן קדשים, שרק המתינו שיסכים להשאיר אותו בחור על מקומו, ומיד כולם נדחסים אחריו… הוא העיר שוב לאותו בחור שעליו לסגת מן המקום, והוא מעכב את כל הציבור, ושאין הרבי יכול לצאת מחמתו! אך הבחור מתעקש ואינו זז ממקומו, כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, הגבאי מתרה והבחור מסרב, עד שבפעם השישית כראות הגבאי שאין שום עצה לפניו הוריד לו 'סטירה' מצלצלת בפני קהל ועדה! שהסיטה אותו מיד ממקומו, ואכן יצא הרבי להדלקה, והכל על מקומו בא בשלום.…
תכף לאחר ההדלקה, נקרא אותו בחור אל הרבי הקדוש פנימה, הוא התחלחל והתיירא לנפשו, באותם ימים כמעט לא קרא הרבי לאיש, ובוודאי שלא לבחורים צעירים, כל ארכובותיו דא לדא נקשן, מי יודע מה רוצה ממנו הרבי הקדוש עתה?
משנכנס אל הרבי, פתח בפניו בספר "חוק לישראל" בפרשה דידן, השייך לאותו יום – בזוהר פרשת מקץ ליום חמישי, וזה לשון קדשו (על פי תרגום הזוהר): "רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד, ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהיתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ויצא שרץ שנקרא 'קוסטפא דגורדנא', והרג את הנחש. כשהקיץ האדם ראה את הנחש למולו, מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה אל העמק שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר, והאדם ניצל. בא אליו רבי אבא, אמר לו, 'אמור לי מה מעשיך כי הקב"ה הקרה לך שני נסים אלו, הם לא היו בחינם'! אמר לו ההוא בר נש: 'כל ימי לא עשה עמי אדם רעה בעולם – שלא התפיסתי עמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי בטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא נטרתי לו שנאה וכו', ומאותו יום והלאה השתדלתי לעשות לו טובות וכו". בכה רבי אבא ואמר כו' "ראוי הוא זה שהקב"ה יעשה עמו נס" כו', עד כאן לשון קדשו.
הבחור הבין היטב את הרמז, שהרבי מורה לו כאן מדברי הזוהר, שאף אם עשו עמו רעה צריך הוא להתפייס עם הגבאי.
הלך אפוא הבחור וקנה בקבוק יין טוב, עלה ובא עמו אל ביתו של הגבאי, והפציר וביקש מאד מחילה, כי מעשה ילדות נתפס בו, והוא מתחרט על התנהגותו המבישה, ומבקש לשתות עמו 'לחיים!' הגבאי החשוב ממש יצא מכליו, הוא הרי זה שפגע בו… ש'הוריד' לו כזו סטירה מצלצלת בפני כולם… והיה צריך הוא לבקש ממנו את המחילה, והנה הבחור מקדימו ובא אליו עם בקבוק יין לבקש את סליחתו, כמובן, התפייסו יחדיו ונפרדו באהבה גדולה, כדרכם של חסידים.
הבחור היקר חזר אל הישיבה, ומרוב התרגשותו מכל מאורעות היום המסעירים התקשה להרדם, ועל אף השעה המוקדמת שנשכב במיטתו כפי השעון הגוראי… לא הצליח בשום אופן להרדם! כעבור זמן רב, בראותו שהשינה ממנו והלאה, חשב אולי לעין מעט באיזה ספר כדי להסיח דעתו, שמא מתוך כך ירדם.
הדליק אפוא הבחור נר לעצמו וכך קרא בספרו לאור הנר. לאחר זמן מה נשמט הספר מידו וסוף סוף שקע בשנה עמוקה. הנר המשיך לבעור כטבעו, וכעבור זמן לא רב הגיע האש אל הספר ואחזה בו בחזקה. בתוך זמן קצר, הלהבה הקטנה לבערה גדולה יצאה, האש עברה בקלות מן הספר אל השמיכה, וממנה אל הסדין ואל המזרון, עד שכל מיטתו היתה למדורת אש! לפתע פתאום התעורר הבחור בבהלה גדולה, כשלשונות האש כבר נתפסו בבגדיו. הוא קפץ מן המטה כנשוך נחש ויצא משם בעור שניו כל עוד נשמתו בו, בקושי גדול, ממש ברגע שאחרי האחרון נצלו חייו.
או אז הבין הבחור למפרע, עד כמה ראו עיניו של הרבי למרחוק, ולא בכדי הראה לו את דברי הזוהר, כדי להצילו ממות בטוח!
הכנסת אורחים
רבי חיים בריסקער היה גאון הגאונים לא רק בתורה, אלא גם בחסד. ביתו, בית הרב, היה פתוח לכל דכפין, כל עלובי הנפש הרגישו שם בבית…
פעם שאלו את הרב מבריסק זצ"ל: "האם זה נכון שאצל אביך – רבי חיים בריסקער הבית היה רשות הרבים?"
השיב הרב: "רשות הרבים? הרבה יותר מרשות הרבים… נסו אתם להביא את המיטה שלכם ולהניחה באמצע הרחוב. מיד תבוא המשטרה ותגרור אתכם משם – מה אתה ישן באמצע הרחוב? זו הפרעה לסדר הציבורי! אבל אצל אבא בבית, הגיעו אנשים, אכלו שתו וישנו ו.. קנו להם שביתה, כאילו הם בבית שלהם"..
סיפרה הרבנית פיינשטיין ע"ה – בתו של הרב מבריסק, כי אביה זצ"ל סיפר, שכאשר אביו רבי חיים היה מגיע הביתה עם אורח, היו בני הבית נותנים לאורח את המיטה שלהם. והיכן הם יישנו? היו משחררים את הדלת מהצירים וישנים עליה…
פעם אחת, חשב אחד הבנים – מה לו לישון על דלת, הוא מעונין ב'לוקסוס', יקח כמה כיסאות ויישן עליהם, יהיה קל יותר, הכין לעצמו 'מיטת כיסאות' הציע את ה'מיטה' ורצה לשכב עליה, אלא שאז הרגיש שמישהו סוחב לו את הכיסא בתרעומת: "מדוע אתה לוקח את הכיסא שלי?!" היה זה אחד מהאורחים… גם כיסא כבר לא היה לבנו של הרב…
היו יהודים שאהבו ללמוד אצל הרב בבית. פעם אחת רבי חיים היה צריך איזו גמרא, הלך לחפש את הגמרא בארון – ואין! היא אצל יהודי פלוני שבא בקביעות ללמוד בבית הרב…
אבל אם אבא צריך גמרא, אין חכמות. הלך הבן – הבריסקער רב, וביקש ממנו: ר' איד, אבא צריך את הגמרא". פתח עליו הלה זוג עיניים: "מה?! וכי בבית המדרש חסרות גמרות שאתה צריך לקחת את הגמרא שלי?! לך וקח מבית המדרש!"
הבעלזר רב'ה, רבי אהרן זצ"ל, קרא פעם בבוקר אחד לגבאי שלו, וביקש ממנו: "בבקשה, תביא לי כוס קפה". נבהל הגבאי, מעולם הרב'ה לא ביקש לעצמו כוס קפה. תמיד היה צריך להתחנן שהרב'ה יאכל משהו וישתה משהו, והנה הפעם הוא מבקש לעצמו כוס קפה. מה פשר הדבר?
הגבאי כמעט איבד את עשתונותיו. אולי הרב'ה לא חש בטוב, חלילה. מיהר לצאת מחדר הרבי, והנה בעודו עושה את דרכו החוצה הוא שומע את הרבי אומר לו: "תשתדל שהקפה יצא טעים!" הדרישה הזאת רק הוסיפה מבוכה על מבוכתו.
כעבור זמן קצר שב הגבאי אל הרב'ה ובידו כוס קפה חם ומהביל. "יישר כח, יישר כח. אנא ממך, אם תוכל להוליך את המשקה לבית המדרש, יושב שם החסיד ר' יענקל. גש אליו ותן לו את המשקה שיחיה בו את נפשו".
כעת התגברה התעלומה עוד יותר. מה זה צריך להיות? אבל אם הרב'ה אומר, צריך לקיים. אחז הגבאי את כוס הקפה בידו ומיהר לבית המדרש. נכנס פנימה עיניו תרו אחר אותו חסיד, וכשמצא אותו בירכתי בית המדרש מיהר לקראתו והושיט לו את המשקה: "זה שלך, הרבה ביקש להכין לך כוס קפה"..
החסיד תפס את ראשו בשתי ידיו, כלא ידע מה לעשות עם עצמו. ואז סיפר לגבאי: "לפני זמן קצר, כשהייתי במקווה, מלמלתי לעצמי: 'אוי כמה טוב אם היה לי עכשיו איזה כוס קפה חם'… והנה כשסובבתי את ראשי לאחור ראיתי את הרב'ה מביט בי בעיניו הטובות. כעת אני מבין שהוא שמע את דבריי"…
חז"ל (שבת רכז ע"א) אומרים: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
ממחיש זאת האדמו"ר מסלונים זצ"ל בווארט נפלא
משל לאדם שיש לו שני חברים, ידידים בלב ונפש. האחד גר בירושלים, והאחד בחיפה. יום אחד מגיע החבר מירושלים לביקור. המארח מקבל אותו בסבר פנים יפות, ומכין לו מטעמים כסעודת שלמה בשעתו. הרי סוף כל סוף הוא הידיד הטוב שלו, חברו בלב ונפש.
בפעם אחרת נשמעות שוב דפיקות בדלת. בעל הבית פותח את הדלת, הוא אינו מכיר את העומד בפתח ואומר לו: "מי אתה?ברוך הבא!" והלה משיב לו: אני הבן של החבר שלך מחיפה". אומר לו המארח: "הו ברוך הבא! בוא, הכנס פנימה, איזו שמחה! בן של הידיד שלי הגיע לביקור". ומיד מכין מעדנים כסעודת שלמה בשעתו לכבוד האורח.
הבה ונתבונן – אומר הרב'ה מסלונים – היכן באה לידי ביטוי הידידות בין החברים האלו ביתר שאת, האם בקבלת הפנים לחבר מירושלים או בקבלת הפנים לבנו של החבר מחיפה?
ברור לכל אחד, כי בקבלת הפנים הלבבית והחמה לבנו של החבר מחיפה, יש ביטוי רב יותר לידידות, כי הרי כאשר מדובר בחבר מירושלים, אין כל פלא בקבלת הפנים הלבבית, סוף כל סוף זהו החבר שלו, אבל כאשר מקבלים בחם רב ובהתלהבות את בנו של החבר מחיפה, או אז ניכרת הידידות ביתר שאת. זה מוכיח על געוואלדיגע חברות.
כאשר מכבדים את הקב"ה, אין בכך כל דבר יוצא דופן – סוף כל סוף מדובר באבינו שבשמים. אבל כאשר מכניסים אורחים, ומכבדים את 'בנו של החבר', את בנו של השי"ת, או אז ניכרת אהבת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.
סיפר לי חסיד גור, כי בפולין בעת כהונתו של בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל היה בנו בעל ה"בית ישראל" זצ"ל ילד צעיר. החסידים חיבבו אותו וכבדו אותו באופן מיוחד כי הרי סוף כל סוף הוא בנו של הרבי.
והרי כל יהודי הוא בנו של הקב"ה, וכאשר מכניסים אורחים, יש בכך ביטוי לאהבת הבורא יתברך, על כן "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה
יו"ר המועצה הדתית