הרבנות הראשית מועצה דתית
חצור הגלילית
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים" (כ"ו י"ג)
פעם דברתי עם שופט בלשכתו אודות בעל תשובה שהיה באמצע דיון משפטי. שאלתי את השופט: "אתה חפשי?" כשהשיב בחיוב, אמרתי לו: "מי נתן לך חופש? אתה יודע שאתה פעם היית עבד ופדו אותך על תנאי. מי שהוציא אותך מעבדות, הוציא אותך על תנאי, שתהיה עבד שלו. מי הרשה לך לעשות מה שבא לך? 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים"…
השופט שמע את הדברים ואמר לי: "אל תדבר אתי מדי הרבה, עוד מעט אחזור בתשובה. אעשה מה שאתה רוצה, רק אל תחזיר אותי בתשובה"…
אין מושג כזה 'חילוני'. 'חילוני' זה מלשון חולין, ואלו יהודי הוא קדוש, ואי אפשר לחלן אותו, כי יהודי נולד קדוש ויישאר תמיד קדוש!
אין גם מושג 'חופשי'. וכי מי נתן לו חופש? "במתים חופשי" (תהלים פח, ו), רק כשהאדם נפטר, הוא הופך להיות חופשי מקיום מצוות. אז אם הוא לא חילוני ולא חופשי – מה הוא כן?
מי שעובד באופן סדרתי על חוקי תנועה, הוא עברין תנועה. ומי שעובר באפן סדיר על חוקי התורה, הוא עברין תורה! אם במקום לקרא להם 'חופשיים או 'חילוניים', נכנה אותם בעיתונות החרדית בתארם האמתי ונכתב: "עברייני התורה אמרו כך"… 'עברייני התורה עשו כך"… התגובה לא תהיה נעימה, אבל זאת המציאות. לפי התורה הוא עברין. הוא עובר על חוקי התורה, הוא מחלל שבת, הוא עובר על איסורי עריות, הוא עובר על חייבי כרתות, הוא עברין. כשהעיניים תפתחנה בקרוב, אנשים יבינו איפה הם נמצאים בעולם. הם יבינו באיזה מצב הם נמצאים, היהירות שלהם תתפוגג, והם יחזרו בתשובה.
כל עובר עבירה מסתובב עם אף בעננים, אבל האמת שעליו לחוש בושה וכלימה. האם אתה לא יכול להתאפק? כל דבר שבא לך אתה עושה?!… אם יש לך איזשהו פיתוי לגנוב באין רואים, אתה גונב. חלשלוש, מסכן, חסר שליטה עצמית ובלי בלמים. האם קדילק בלי בלמים שווה משהו?!
בני אדם חושבים, שלחזור בתשובה זה לשמור שבת וכשרות, ולהניח תפלין, אבל צריך גם בין אדם לחברו!
אם בן אדם נראה כישר, הגון, נדיב ונפלא, אבל אין אצלו 'בין אדם למקום' – אין בו כלום. וכך גם אם אדם לא מקים מצוות ש'בין אדם למקום', למה אין לו 'בין אדם לחברו'? משום שהוא לא יודע מי בעל הבית, ולכן הוא לא שומר את התורה שלו. ולכן ה'בין אדם לחברו' לא אמיתי, אלא רק הרגל או אינטרס.
אין 'בין אדם לחברו' בלי 'בין אדם למקום', ואין 'בין אדם למקום' בלי 'בין אדם לחברו'. לכן מיד אחר מתן תורה – אחרי פרשת יתרו – נאמר: "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
גם שחקן הכדורגל הכי מוצלח בעולם, אם לא יראה במשך שנה את המגרש, אינו שווה מאומה. המגרש שלנו זה התורה, והמצוות הן האימונים. אם אנחנו לא נשמור את התורה, ולא נתאמן ב"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", אנחנו לא שווים כלום.
יהודי שלא מקיים מצוות הוא שחקן שנמצא על המגרש, ויש לו פוטנציאל, אבל מה הוא שווה בלי שמירת המצוות?! מה שעושה אותו בן אדם, מה שעושה אותו בן לעם הנבחר, זה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". זה 'בין אדם למקום', ו'בין אדם לחברו'. ומי שמחליט "המצווה הזאת לא בשבילי"… חשוב כאלו לא שומר כלום, וזה סימן, שגם מה שהוא כן שומר, הוא שומר מפני שכך הוא החליט, ולא מפאת שזה רצון ה'. וכי תתכן מציאות של עבד האומר לאדונו: "אני מוכן להיות העבד שלך, אבל יש דברים שלגביהם אני לא מוכן לשמע בקולך"?!
עבד הוא מי שמציית באופן מחלט לכל מצוות אדונו, ובדומה לכך על עבד ה' לציית לכל מצוות ה' יתברך.
פעם אחת ניגש אלי אדם אחד, והציג את עצמו: "אני מראשי המנהיגים של התנועה הקונסרבטיבית"…
"ובמה אתה יהודי", שאלתי אותו.
"אני לא גונב, אני לא רוצח, אני לא משקר", השיב.
"גם הגוי יכול לומר את אותם הדברים בדיוק", אמרתי לו . "בדברים אלו אינך מבטא את יהדותך".
"וכיצד מבטאים את היהדות, לדעתך"? שאל אותי.
"אשאל אותך שאלה, ותענה לי בצורה אוביקטיבית וכנה. לבעל בית חרושת יש שני פועלים. הפועל הראשון עושה שבעים וחמשה אחוז מהעבודה… כל דבר שהוא עושה – בעל הבית צריך להמשיך לעבוד אחריו, ולהשלים את עשרים וחמשה האחוזים הנותרים. לעומתו, השני עושה תשעים וחמשה אחוז מהעבודה. לאחר שעשה משהו – בעל הבית כמעט ולא צריך לעשות כלום. העבודה כמעט מושלמת, חסרים בה 'פינישים' קטנים.
בעל הבית נגש לפועל הראשון ושאל אותו: 'למה אינך עושה את העבודה מאה אחוז? יש לך משג כמה אני צריך לעבוד עוד אחריך?"
'אדוני בעל הבית!' השיב הפועל, 'אתה זוכר שכשהתקבלתי לעבודה הייתי מסוגל לעשות רק חמישים אחוז. לאט לאט השקעתי, התקדמתי, למדתי, וכעת אני אוחז בשבעים וחמשה אחוז. השאיפה שלי היא להגיע למאה אחוז, ואם תתן לי את הצ'אנס, ולא תפטר אותי – בעזרת ה' אגיע אל היעד המבוקש'.
בעל הבית נגש לפועל השני, ושאל גם אותו: 'למה אינך עושה את העבודה במאת האחוזים? בכל פעם עלי להשלים את השאריות האחרונות שהשארת. אינך יכול להשלים לגמרי את העבודה?'.
'אני יכול אבל לא בא לי. גם תשעים וחמשה אחוז זה מצוין. תראה את הפועל השני שאפילו לא מתקרב למה שאני עושה".
"ועכשיו ענה לי בכנות" – פניתי אל אותו יהודי קונסרבטיבי – "איזה פועל מן השנים היית מחזיק?"
"את הראשון".
"מדוע, הרי הוא עושה רק שבעים ןחמשה אחוז? לבעל הבית נשארת המון עבודה אחריו! איפה החוש הפיננסי שלך? להעדיף שבעים וחמשה אחוזים על פני תשעים וחמשה?!".
"הכל טוב ויפה", השיב. "אבל הפועל השני אמר לבעל הבית, במילים אחרות: 'אתה לא בעל הבית! אני בעל הבית! אני אעשה מה שבא לי'"…
"ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אמרתי לו, "אתם בתנועה שלכם עושים מהתורה רק מה שבא לכם, רק מה שנח לכם ומתאים לכם, ולא עושים את מה שלא נח לכם. 'מתאים לכם' לא לשקר, לא לרצוח, לא לגנוב – מקיימים. לא מתאים לכם מצוות אחרות – לא מקיימים. במילים אחרות, הקדוש ברוך הוא לא בעל הבית, אתם בעל הבית!
בעל הבית הוא רק מי שעושים את הוראותיו במדויק, בין אם זה 'מסתדר' לי ובין אם זה לא כל כך מסתדר… אם אתם 'בוחרים' לקים רק מה שנח לכם, אות וסימן מובהק הוא כי גם מה שאתם כן מקימים, זה לא משום שהקדוש ברוך הוא צווה והוא 'בעל הבית', אלא מכיוון שכך בא לכם"…
ה"אור החיים" הקדוש כותב על הפסוק: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור" (שמות כ, א): "עוד ירצה, באמרו את כל הדברים, לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה, חוץ ממצווה אחת, אין לו תורה".
אם אדם ישמור שש מאות ושתים עשרה מצוות הרי שאין לו אפילו מצוה אחת! הוא מפסיד את כל הסגולות של "אשר קדשנו במצוותיו", משום שאין כאן 'מצוותיו'!
כעין זה אומר רבנו יונה (שערי תשובה שער ראשון, ו) על עבד שאומר לאדונו: מוכן אני לשמע הכל בקולך, חוץ מדבר אחד, שנחשב שכבר פרק מעליו עול אדוניו, וכלשונו: "כי אם אמור יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה".
שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
"ואת יראי ה' יכבד" – זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי, מורי מורי
ככל החזיון הזה נראה אצל רבי משה מרדכי, בשעה שהיה רואה תלמיד חכם…
ב"אהבת תורה" תמה ואמיתית שמילאה את ישותו, אהב רבנו את התורה של זולתו לא פחות מאת תורתו שלו. המחזה המרנין ביותר עלי אדמות, אשר הציף את רוחו וליבו בעונג ושמחה, היה המראה הפשוט הזה: יהודי יושב עם גמרא, ולומד תורה, יהא זה צורב בן ישיבה; בעל-הבית או איש-שיבה רכון על ה'דף היומי' אב ובנו שמשננים משניות – מראות של השכם והערב בכל בית-מדרש – נפשו נכספה וכלתה אליהן, כולו אומר התרגשות ושמחת התורה, ובכל יום היו המה בעיניו כחדשים.
"ישבתי בירחי-כלה עם גמרא פתוחה ולמדתי", רושם פלוני. "הוא עבר לידי, הגיש את היד לפה – ונישק, בכזו שמחה!… לא היה כאן שום חידוש, "סך הכל" אברך שיושב ולומד".
אבל אין קץ להערצה שבה הביט רבו על 'סך הכל' שכזה… כך כאשר ישב פעם על ספסל ב"קרוואן" של מרן הגרי"ש אלישיב, די תשוש, אחרי שמחת ברית לנכדו, ניגש פלוני ואמר לו 'ווארט' קצר בלימוד. – מי אתה? שאל רבנו. השיב הלה: "סתם, אברך…". – איפה אתה לומד? וההוא ממלמל: ב'מיר'… הביט בו רבנו בעיניו הטובות, וקרא בהתרגשות, בהדגשה של יקר וכבוד: – "אההה! … אברך!… בישיבת מיר! …
לומדי התורה – נזר הבריאה
תחושה זו של הערכת אין קץ ללומדי התורה, שנבעה אצלו מפנימיותו, קרנה ממנו והלאה,הכתה שורשים והשפיעה אצל סביבותיו.
בכמה הזדמנויות סיפר רבנו בשפתיים דולקות, על אגרת קצרה ששיגר הרבי ה"שפת אמת" מגור זצוק"ל אל בחור אחד מחסידיו. היה זה בשנת חייו האחרונה של הרבי, תרס"ה, והימים ימי מלחמה גדולה בין רוסיה ליפן. יהודים רבים נשלחו אז לחזיתות הקרב, וביניהם מאות מחסידי גור, בחורים ואברכים שהוצאו מהשטיבלאך של ה"שפת אמת" ונלקחו לחזית. מצבם היה קשה מאד, הן מבחינה גופנית – בהיותם נתונים לסכנת חיים, ורבים נותרו בעלי מומים, – והן מן הבחינה הרוחנית. ה"שפת אמת" התבטא אז, לנוכח בשורות האיוב, במרירות גדולה: "איך וועל דאס נישט קענען אויס–האלטן" ( = "לא אוכל להחזיק מעמד"), ואכן בשלהי חודש טבת נפל הרבי למשכב, לקה במחלה נדירה שלא מצאו לה הרופאים מזור..
באותה תקופת מלחמה, קיבל הרבי מכתבים מן הבחורים שהיו מגוייסים בחזית, בהם תינו לפניו את צרותיהם, בדברים ששברו את לבו. והנה באחד הימים נתקבל מכתב שהיה יוצא דופן בתוכנו, בלי תלונות… אחד הבחורים, חסיד גור מסוסנובצא שמצא עצמו אי שם במעמקי החזית הרחוקה, שלח לרבי מכתב שכולו דברי תורה, קושיות ופירוקים ופלפול נאה בדברי רבינו יונה. אף מילה אחת לא סיפר הבחור מאימי המלחמה האיומה, ולא כלום ממצבו המר. רק תורה!
ה"שפת אמת" התרגש עד מאד – סיפר רבי משה מרדכי – והשיב לו במכתב בזה הלשון: 'מכתבך קבלתי, ועליך הכתוב אומר "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ"…
"העידותי", ביאר ה"שפת אמת" הקדוש, מתפרש אף מלשון 'עדי', תכשיט של קישוט ונוי…
– "העידותי בכם היום", לומדי התורה, את השמים ואת הארץ. הבחורים השקועים בתורה הקדושה, אתם הינכם התכשיט של השמים והארץ. בכם מתפאר הש"ית בעולמו, ועמכם בחר לקשט את השמים ואת הארץ. "העידותי בכם" – אתם העדי, הקישוט והיופי של הבריאה כולה…
הנה כי כן, כמה הלמה ההגדרה הזו את מבטו של רבי משה מרדכי: בני הישיבות, לומדי התורה, הם נזר הבריאה כולה!
"פעם, כשחזר רבנו זצוק"ל בשעה מאוחרת לביתו מאחת החתונות, שהשתתף בהן באורח נדיר מאד, במקום ללכת לנוח במיטתו נכנס לחדר לימודו, תפס את הגמרא באהבה עזה, והתיישב ללמוד בשקידה במשך כמה שעות רצופות. אחר כך הסביר רבנו: ישבתי שם בחתונה, הבטתי בבני הישיבות המסולאים בפז, והתרגשתי מאד מגודל טהרת לבם של בחורי הישיבות הקדושות, הרגשתי בחוש מה ש"תורה" פועלת על לומדיה והוגיה. ובכן, קיבלתי מכך חיזוק לשקידת התורה – והתיישבתי ללמוד…" (גיצים מן האש הגדולה", אות מ"ד).
על השקידה הנכונה
"משים לילות כימים" היה רבי משה מרדכי על התורה הקדושה. מעולם לא קצב לעצמו זמן לעסק התורה, ושקידתו היתה הרבה מעל ומעבר לזמנים מקובלים. יש והיו מבדילים זמנים קצרים בין לימודיו בשעת-ליל ובין הלימוד שלפני תפילת שחרית. כבר אמרו חז"ל במדרש: "אוהב תורה לא ישבע תורה".
אבל לא את זו הדרך הציע לשואליו ושומעי לקחו. מדי דברו על השקידה הרצויה, היה תובע רבי משה מרדכי להתמיד עם דעת וחשבון, לאכול כמה שצריך ולישון כמו שצריך – ולא פחות. הנה כי כן, היטיב הוא לדעת ולהכיר כי לאו כל מוחא סביל דא, ושקידה חסרת–גבולות מתאימה כנראה רק ליחידים בדורם, אשר נפשם יוצאת אל התורה באהבה ללא מיצרים.
בדרשה המסורתית שהיה מוסר מידי שנה בערב חג השבועות, לפני ילדי הכיתות הגבוהות בת"ת "תורת אמת" בב"ב, ייחד רבנו פעם (בשנת תשמ"ג) דבריו על חשיבות התכנון הנכון של שקידת התורה, והדריך במתק לשונו הזהב: "לא לבזבז זמן לריק, אך גם לא לבזבז כח!…,
וכה היו דבריו:
כדי להגיע לגדלות אמיתית בתורה צריך לחיות כל הזמן לפי תכנית, ולא לזוז ממנה. מספרים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ששקידתו היתה למעלה מכח האנושי ולא פסק פומיה מגירסא, אבל החכמה שלו היתה שהיתה לו שקידה עם שכל, שקידה מתוכנת. הנה יש מתמידים החוששים מבטלה ביום תענית צבור, ולכן מתחכמים ולומדים כל ליל התענית, כדי להרויח זמן לימוד תמורת הפסד הבטלה ביום התענית. רבי חיים שמואלביץ בחכמת השקידה הרויח כפליים: בעודו בחור בישיבת מיר, במוצאי ראש השנה (ערב תענית – 'צום גדליה') למד עד סמוך לעלות השחר, ואז סעד לבו והלך לישון עד זמן התפילה בישיבה. היות שגם ישן מספר שעות וגם אכל לפני עלות השחר, למד אח"כ במשך כל היום מבלי להתבטל כלל.
הגאן רבי יצחק אלחנן, בימי נעוריו היה חבר עם רבי ברוך מרדכי ליבשיץ, שגם הוא היה אחד מגדולי הדור המפורסמים. פעם התווכחו שניהם בערב יום הכיפורים, מי מהם יתחיל ללמוד ראשון במוצאי יום כיפור… רבי ברוך מרדכי שביתו היה סמוך לביהמ"ד מיהר לביתו, הבדיל, טעם קצת ומיהר לביהמ"ד. הוא היה בטוח שיגיע ראשון, כי ביתו של ר' יצחק אלחנן היה מרוחק בקצה העיר. מה נדהם בראותו שר' יצחק אלחנן יושב ולומד במתיקות… התברר שר' יצחק אלחנן לקח עמו בערב יוהכ"פ יין להבדלה ומאכל להשיב נפשו, ומיד אחר מעריב, בעוד המתפללים ממהרים לביתם, הבדיל, טעם וישב ללמוד… זה נקרא התמדה עם שכל.
לא לבזבז זמן לריק, אך גם לא לבזבז כח. החפץ חיים אמר שהיצר הרע מסית את האדם ללמוד עד כלות הכוחות, ואח"כ הוא מפסיק ללמוד, כי נגמרו כוחותיו. על האדם לשמור כוחותיו שיוכל להתמיד בלימוד התורה הקדושה משך שנים רבות, משך כל ימי חייו…
"חלקנו בתורתך!"
בדרשותיו הרבות של רבנו, היה משפט-הסיום שנשמע ממנו,
והיה זה לרוב מתוך תשישות מוחלטת ואפס כוח: –
"ותן חלקנו בתורתך…". מילים אלו היו האחרונות ממש, בדרך כלל.
פעם אחת באומרו כך, התנער, הוסיף ואמר:
…"ותן חלקנו בתורתך".
– – הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, היה "אש להבה" שהציתה לשקידת התורה, נורא ממש. פעם, בערב יום הכיפורים בעת עריכת השולחן בנתניה, אמר הקלויזנבורגר רבי: "בודאי שכולנו מצפים שיבוא המשיח, היום. הרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. וכשיגיע היום משיח צדקנו, בעזר השי"ת, הרי נזכה שמחר ביום הכיפורים, בירושלים הבנויה, יעשה הכהן הגדול את עבודתו בבית המקדש! ומה אנחנו נעשה?…
– – מה אנחנו נעשה ביום כיפור? וכי יש ביום הכיפורים חיוב של עליה לרגל? הרי אין חיוב. ואם כן, אנחנו נשאר כאן, נשב ונלמד…"
נכון, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו…" – אבל עדיין, לא זה הוא סוף ותכלית התכליתים. מה כן?…
– – – "ותן חלקנו בתורתך"!…
שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה
יו"ר המועצה הדתית
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
וברש"י: 'שתהיו עמלים בתורה'
בשעה שהיה רבי דוד הלוי בעל הט"ז, יושב ולומד תורה, נוהג היה למשש מטבעות זהב באצבעותיו, וכאילו למנותן. בכך בא הוא להראות כי "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהילים קי"ט, ע"ב).
גאונותו וכשרונתיו של הט"ז היו לשם דבר. אילו היה משקיע את ראשו במסחר, יכול היה חצי עולם להיות שלו… ובכל זאת, מה עשה? לקח את עצמו ושקע כל כולו בתורה, עד שהוציא את ספרו הגאוני- 'טורי זהב' על ארבעת חלקי השולחן ערוך. בכך הותיר הוא נכס עצום לכל עולם התורה לדרותיו!
מדהים אלו נכסים יכול אדם להשיג, ואף על פי כן אינו בוחר להשקיע את יכולתיו בהבלי העולם הזה, אלא בנצח נצחים!
אין ספק, שיהודים רבים קיבלו ראש כמו של הט"ז, ואולי אפילו יותר ממנו… אבל במה הם השקיעו אותו? בקניית חוות וסוסים, ברכישת קניינים שונים ומשונים של העולם הזה… הם השקיעו את מוחם בענייני העולם החולף – ואף הם חלפו ואינם… ומי זוכר אותם? מי יודע עליהם? "כלבוש תחליפם ויחלפו"- ברגע אחד אינם. ואילו הט"ז הקדוש נשאר לנצח נצחים!
השקיע בתורה –וזכרו לנצח
במרוקו חיו יהודים רבים, שהקב"ה חננם בכשרונות מתמטיים גדולים. יהודים אלו השתמשו בחכמתם ופנו למסחר, מהם אף נעשו שרים וסגני המלך בממלכה המרוקאית…
אך מה יצא מחכמים אלו בסופו של דבר? מי זוכר אותם ושומע את שמעם היום?
לעומתם, מי אינו זוכר את הצדיק הקדוש, רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א, המקובל האלוקי, סבא דמשפטים, קודש הקודשים, בעל הניסים והנפלאות?! ולא רק אנחנו כאן, אלא בכל העולם כולו – בקנדה, בבלגיה, בארצות הברית זוכרים אותו!… אין מקום בעולם שאין עורכים הילולא לזכר הצדיק הקדוש. בכל קצוות תבל מזכירים בסילודין את שמו של קודש הקודשים, הוגים בתורתו, לומדים בספריו ומחדשים בהם.
בין דבריו ניכרת שליטתו הגאונית בכל נבכי המתמטיקה. הוא לא היה צריך לטרוח ולחשב את חשבונותיו, אלא בתוך שניות ספורות ראה את הדברים סדורים לפניו. כזה היה מוחו.
והנה, הוא שהשקיע את כל חייו בלימוד תורה- מוזכר בכל העולם כולו עד עצם היום הזה: בהילולא, בנרות, בדברי תורה, בברכות, בסעודות, בשירים ובפיוטים, אך מי זוכר שר במרוקו שהמלך אהבו, והוא הצליח להרוויח כסף רב? מי יודע מתי הוא חי או מתי הוא מת?!
גם אם מדובר באדם ירא שמיים, שדאג לעושר עבור כל משפחתו- מה נשאר ממנו? כמה עושר נשאר למשפחתו אחריו? מאומה!
שהרי כל תאוות העולם הזה הנן רק דמיון, חזיון עיניים ומעשה תעתועים. האמת היחידה והנצחית היא התורה הקדושה, ודברי רבותינו הקדושים שאנו לומדים.
בתקופתו של ה'אור החיים' הקדוש, היו רבים בעלי מנת משכל גבוהה מאוד, אך כל אלו אינם מפורסמים וידועים כיום.
אך מיהו, שלקח את יכולתיו וכשרונתיו, והמית את עצמו על התורה בשקדו עליה יומם ולילה, עד שנעשה 'מטאור' לעולם כולו? אחד הוא ופרסמו הכתוב- ה'אור החיים' הקדוש!
איך זכה בכך?- הוא התאמץ ללמוד! יכול היה הוא לפנות למסחר- ולהצליח, אך הוא סרב. לנגד עיניו עמדה דמותו של חמיו, שהיה אדם גדול וצדיק, ושימש בתפקיד סגן המלך ושר האוצר במרוקו, ומה הרוויח מכל זאת? מרכושו לא נותר מאומה, כתוצאה מעלילות שהעלילו עליו, וכל בני ביתו ואפילו ה'אור החיים' הקדוש נרדפו בגלל כספי המשפחה, וסבלו רבות בשל כך.
לעומת זאת מה יצא מן ה'אור החיים' הקדוש? – למרות המכות, הרדיפות והנסיונות הקשים שעברו עליו, הוא התאמץ ושקע ראשו ורובו בתורה הקדושה, וזכה להאיר את עיני עם ישראל כולו. אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, משגיחים בישיבות ודרשנים כרוכים אחר דבריו!
כשמתבוננים ב'אור החיים' הקדוש, מבינים מדוע סופר הקב"ה את הצדיקים, ועד כמה הוא שואב מהם נחת רוח!
"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו!"
שבת שלום הרב שמעון מלכה
יו"ר המועצה הדתית