חג השבועות

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א', א')

מסביר המדרש על הפסוק הנ"ל: "למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה: באש במים ובמדבר וכו'. ולמה ניתנה בג' דברים הללו, אלא מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם הם, שנאמר: הוי כל צמא"

חז"ל לימדו אותנו דבר נפלא, כל אדם יכול לבוא וליטול בחינם את התורה ללא שכר, כפי "שבאש מים ומדבר" אדם יכול להשתמש ללא שכר.

אנו נמצאים בערב חג השבועות, וידועה השאלה: מדוע יום מתן תורה נקרא בתורה "חג השבועות" ולא חג מתן תורה על שם התורה שניתנה בו? הרי כמו שחג הפסח נקרא על שום שפסח הקב"ה על בתי ישראל במצרים, וחג הסוכות נקרא על שם הסוכות שבני ישראל ישבו בהן בצאתם ממצרים, כך לכאורה היו צריכים לקרוא לחג השבועות – חג מתן תורה על שם התורה שניתנה בו?

אלא, עיקר מתן תורה נעוץ בשבעת השבועות הקודמים ליום מתן תורה. וטעם הדבר, משום שהתורה כידוע, נקנית במ"ח דברים (אבות ו', ה'), מהלשון "נקנית" ניתן לדייק שיש מושג של 'ידיעת התורה' ויש מושג של 'קנין התורה'.

את ההבדל ביניהם מסביר רבי אליהו לופיאן זצוק"ל במשל הבא: אדם הממונה על בתים ובניינים רבים השייכים לפלוני חברו, בתוקף תפקידו הוא יודע ומכיר את כל הפרטים בכל חדר ופינה בבתים שהוא ממונה עליהם, ולפעמים אף יותר מבעל הבית עצמו, אולם אין לו כל קנין בהם והם כלל לא שלו. משא"כ בעל הבית שהדירות הן קניינו ורכושו.

כך התורה, ישנם כאלה שיש להם ידיעה גדולה בתורה, אבל התורה לא נעשית שלהם כי לא קנו אותה בקנייני התורה המפורשים בפרק קנין תורה, שכן לקנות את התורה נדרשים ארבעים ושמונה דברים, ורק על ידם יעשה האדם קנין בתורה.

הסיפורים הבאים ייטיבו להמחיש את ההשגחה הפרטית המלווה כל אדם, על כל צעד ושעל, וכפי שמספר רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל:

באחד הימים, צצו לפתע שלושה ילדים תימנים בהיכל הישיבה. עיניהם הכהות נוצצות בפיקחות ובחן יהודי, ובפיהם שאלה: "התפללו כאן כבר מנחה?" ראיתי על פי מראם, שאינם בקרב שומרי תורה ומצוות, ומיהרתי לשאול: "מי אתם?" באותם ימים, הועלו מאות אלפי עולים מארצות המזרח, והעבירום כאן על דתם, רחמנא לצלן. מי שיכולנו להציל, ניסינו להציל.

השיבו לי את שחששתי מפניו: "אנחנו מחניכי הקיבוץ. לקחו אותנו לטיול, וכשהגיע זמן מנחה חיפשנו בית כנסת להתפלל בו. לעגו לנו, אמרו שלא יניחונו להתפלל, אבל אנחנו ברחנו לכאן, ונתפלל ויהי מה!"

אויי, רבותיי, כמה זה כאב לי. כמה כואב לראות אח מוציא את אחיו לשמד. "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", וכאן מדובר באלפי אלפי ילדים שמועברים יום יום על דתם. אמרתי להם: "היודעים אתם מה? אל תתפללו כעת. הנה יש כאן חורשה, לכו והתחבאו בה, והישארו כאן, בישיבה".

הרעיון נשא חן בעיניהם. בקיבוץ לועגים להם, וכאן יוכלו להתמיד בקיום המצוות! מיד פרחו ונעלמו להם והסתתרו בחורשה.

נכנס המדריך: "איפה הילדים?"

"ילדים?" היתממתי, הן הוא לא ילמד אותי כיצד עומדים בגבורה מול היצר הרע המבקש להעבירני על דתי ועל דעת קוני! עטיתי הבעה תמימה מאוד: "איזה ילדים?"

"ילדים! נכנסו לכאן ילדים!"

"לכאן"? העמדתי פנים תמהות, "ילדים של מי? שלך?"

"לא שלי", זעף המדריך, "חניכי הקיבוץ הם! חניכים שלי!"

"חניכים שלך נאבדו???" גערתי בו בחומרה, "איזה מדריך אתה! חסר אחריות! אי אפשר לסמוך עליך! אתלונן עליך!"

נבהל המדריך, וברח מן המקום…

וחייהם הרוחניים של שלושת הילדים, שנכנסו למקום במקרה ובהשגחה, היו להם לשלל.

סיפור נוסף: יום אחד, עצר חמור, כושל, על פתח הישיבה. האישה שעמדה על ידו ושלושת הילדים שרכבו עליו עד כה, ניסו לנערו ממקומו ולהקימו, אבל לא הועילו בדבר. החמור היה עקשן כפרד, ולא זז ממקומו. התלמידים, שראו כך, יצאו כדי לקיים את מצות "עזוב תעזוב עמו" וגילו שלחמור רצונות משלו… לא קם ולא זע מפניהם.

המהומה סביב החמור והילדים גדלה, וראשי הישיבה, רבי אלחנן פרלמוטר ואני, יצאנו לעזור גם אנו. משיחה עם האם, תימנייה שעלתה זה עתה לארץ, הגענו למסקנה המזעזעת: היא עמדה לשלוח את ילדיה לקיבוץ! בתמימותה לא ידעה שבכך היא גוזרת שמד על ילדיה. אמרו לה שבקיבוץ יקבלו חינוך ומזון, ודי לה בזה. אין לה כסף, ויכולת לגדלם, ובקיבוץ יתנו להם הכל.

ניסינו לשכנעה להשאירם בישיבה, ואף במוחם של הילדים, שהאזינו לקול התורה הבוקע מן הישיבה, החלו הזיכרונות מבית אבא שבתימן להתעורר. "יהיה להם טוב פה", הבטחתי לה, "נדאג להם לכל מה שיצטרכו! יותר מאשר בקיבוץ! מה שהם ירצו – ניתן להם!"

אבל האם עקשנית: הבטיחו לה הכשרה מקצועית! הבטיחו לה שגם פרנסתם של הילדים בעתיד תהיה מובטחת! תלמידי הישיבה שכנעו את שלושת הילדים, והללו פנו אל האם ואמרו: "אמא, אנחנו נשארים כאן!" האם הנדהמת ניסתה לשכנעם בכה ובכה, אבל לא עלתה בידה. כאן הם רוצים להישאר, והיא תחזור הביתה.

החמור העקשן התרומם ממקומו אחרי שירדו ממנו הילדים, והיא חזרה הביתה עמו, מותירה את ילדיה בידיהם המסורות של ראשי הישיבה. שלושת הילדים הללו הפכו לרבנים. אם לא היה החמור עוצר על פתח הישיבה, מי יודע מה היה עולם בגורלם.

כמה מרגש הדבר. החמור היה שליח ההשגחה העליונה! הוא עצר בדיוק כאן, לא כמה מטרים קדימה ולא כמה מטרים אחורה. לכל אורך הדרך יכול היה לעצור, והדרך ארוכה היתה… הוא עצר מול הישיבה, כדי שנראה, ונצא, ונשמע, ונציל את הילדים! עין בעין ראינו את ההשגחה הפרטית, כיצד מציץ הקדוש ברוך הוא מבין החרכים, ושומר על ילדיו לבל יגיעו לידי שמד.

                               שמעו ותחי נפשכם   נעשה ונשמע ענו כאחד

השמיעה בכוחה לרפא את כל הגוף, אם רק יטה האדם את אזנו לשמוע את דבר ה'.

לפני שנים היתה בירושלים קבוצה של צעירים, שמידי ליל שבת היו מגיעים לאזור בו מתגוררים שומרי המצוות, כדי להתגרות בהם. הם היו נוסעים במכוניות, עושים חריקות בכביש, זורקים אבנים ומגדפים עוברים ושבים.

פעם בליל שבת, עבר שם אחד הרבנים מבתי ורשא, וכאשר ראש החבורה הזאת ראה אותו, החל לצעוק לעברו ולקלל אותו.

הרב עצר מהילוכו, קרא לאותו צעיר ושאל אותו מה הוא רוצה. השיב הלה, כי מרגיז אותו מדוע החרדים חוסמים כבישים, ואינם נותנים לנסוע בחופשיות.

אמר לו הרב: "אני מוכן להסביר לך הכל, רק בא עימי לביתי, ושם אסביר לך".

הצעיר הסכים להתלוות לרב אל ביתו, ושם החל לשוחח אתו. כאשר הוא שמע את שם משפחתו של הצעיר אמר לו שהוא הכיר את סבו, שהיה ממשפחה חשובה ואצילית. הוא דיבר על ליבו של הבחור שימשיך את מורשת אבותיו, שהיו חסידים נלהבים, דבקים בהלכה ובתורה, וכך נמשכה שיחתם שעה ארוכה, במהלכה הגישה אשתו של הרב לצעיר ממאכלי השבת, ואט אט חלחלו הדברים אל ליבו.

אותו צעיר התגורר בקבוץ, והרב נסע אליו לקיבוץ ביום ראשון כדי לקבוע מזוזות בביתו. לאחר מכן שכנע אותו לבוא ולגור בירושלים, ואפילו דאג לו שם לדירה.

אותו צעיר שהתגורר מול בית חמי ז"ל, שב בתשובה שלמה, הקים בית של תורה, בנו הוא ר"מ בישיבה חשובה ויש לו נכדים ונכדות הנשואים לתלמידי חכמים.

כל זאת רק מכיון שהסכים להטות אזנו ולשמוע, כי על ידי השמיעה אפשר לרפא את כל הגוף ואף החוטא ביותר, אם רק יסכים לשמוע לדברי מוסר ויראה, כל גופו ונשמתו יתרפאו ויזכה לשוב אל דרך התורה והמצוות.

ולמקללי נפשי תידום!

רבה הנודע של וילנא, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל שו"ת אחיעזר, היה הגדול שבדורו. הוא היה גאון עצום וגדול בתורה, אך בנוסף לכך ביקש כל ימיו להגדיל תורה בעם ישראל, עזר וסייע בכל כוחו ומרצו להקים ישיבות גדולות, ישיבות קטנות, תלמודי תורה ואף בתי ספר כשרים לבנות ישראל.

ברבי חיים עוזר היתה מוטבעת תכונה מיוחדת. בטבע העולם, שכאשר אדם עוסק בענייני ציבור, אפילו אם הוא עושה זאת ביושר ובאמונה, תמיד ישנם אנשים הסבורים בטעות  כי נהג עימם שלא כראוי, מקפידים עליו ובאים כלפיו בטרוניות כאלו ואחרות. למרות זאת, רבי חיים עוזר קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, ואפילו אם אי מי בא אליו בתלונות וטענות, הוא השיב תמיד במענה רך ובשפה ברורה ונעימה.

באחת ההזדמנויות הגיע לפניו יהודי, וביקש ממנו להמליץ על אביו בפני קהילה גדולה וחשובה, כדי שיקבלוהו לרב ולמורה עליהם. באותה עת שהה במקום רבה של קריניק, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, שהעיד לאחר מכן על השתלשלות המעשה.

"ראה", השיב רבי חיים עוזר בסבלנות, "אינני יכול להמליץ על אביך, מוטב שימשיך לשמש כרב בקהילה בה מכהן היום!"

אולם הבן לא אמר נואש: "אבל כבוד הרב, אבי הוא גאון עצום, אין בנמצא אדם המתאים יותר ממנו למשרה הרמה!"

רבי חיים עוזר הכיר את המדובר, וידע בברור כי חסרות לו התכונות המתאימות כדי להנהיג את הקהילה האמורה, אולם באצילות מידותיו סרב לומר לבן כי אביו אינו ראוי לכהונה.

"לצערי הרב אינני יכול להמליץ עליו", חזר רבי חיים עוזר על דבריו, "לא כדאי לו לעזוב את עירו!"

חמתו של הבן בערה בו, הוא החל להתפרץ: "הרי ישנם אנשים קטנים מאבי, ואף על פי כן הרב המליץ עליהם לשמש כרבנים בערים גדולות ונכבדות! כיצד ניתן לזלזל כך באבי, אני דורש בתוקף שהרב ימליץ עליו, הרב מחויב להמליץ עליו!"

האיש לא הסתפק בכך, והחל להטיח חרפות  ברבי חיים עוזר, שענה לו בנחת, בלא להרים את קולו, כאשר על פניו נסוכה ארשת שלוה ונעימה.

רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, שהיה עד לחילופי הדברים הקשים, לא היה יכול עוד להתאפק למול בזיון רבו. אבל רבי חיים עוזר תפס אותו בידו, כשהוא מונע ממנו להתערב בשיחה, ולהשחיל ולו מילה אחת!

הבן המשיך לחרף ולגדף, אך רבי חיים עוזר נצר את לשונו ולא הגיב במאומה. גם כאשר הלה הגדיש את הסאה, רבי חיים עוזר לא גרשו מביתו, אלא קם תחת זאת ממקומו ופנה לחדר השני. כאשר הבין הבן כי אין עוד מה לעשות, הרב לא ימליץ על אביו, ויהי מה, הוא יצא מהבית והלך לדרכו במפח נפש.

כשעזב המחוצף את המקום, פנה רבי חזקיהו יוסף לרבי חיים עוזר בתדהמה: "מדוע לא איפשר לי רבינו להגיב ולמחות על כבוד התורה המחולל?!"

"כיצד ניתן לדון את האיש?" השיב רבי חיים עוזר בנחת, "הרי הוא מבצע שליחותו וחס על כבוד אביו. הוא עשה את המשימה שהיה עליו לעשות, איך ניתן לבקר אותו ולכעוס עליו?!"

זו המעלה של "ויחן שם ישראל". כאשר עם ישראל נמצא במצב של 'ויחן', דהיינו, כל אחד מוצא חן בעיני רעהו, כל אחד מבין את זולתו ודן אותו לכף זכות, כאיש אחד בלב אחד, זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר לקבלת התורה הקדושה.

בשעה שנשאלו ישראל אם רוצים הם לקבל את התורה, ענו ואמרו כאיש אחד "נעשה ונשמע", מיד "יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו' (עפ"י שבת פח ע"א).

אותו רז, אשר מלאכי השרת משתמשים בו, היה להקדים "נעשה" ל"נשמע".

מצד עצמם, היו צריכים ישראל לומר "נשמע ונעשה", שהרי כיצד יעשה אדם דבר בלי שישמע מה עליו לעשות? בכל זאת התבטאו ישראל כמלאכי השרת- שנאמר עליהם: "עושי דברו לשמוע בכל דברו", קודם "עושי דברו", ורק לאחר מכן "לשמוע בכל דברו" – ועל ידי כך זכו להגיע למעלתם של מלאכי השרת, שעושים אף על פי שלא שמעו קודם לכן את טעם הדבר.

בשאר ענייני העולם, קודם כל צריך האדם להבין בשכלו ולהתחבר לענין, ורק לאחר מכן יכול הוא לעשות בפועל את המעשה שנדרש ממנו.

ואילו בתורה מתנהלים הדברים באופן הפוך – יש בתורה כח מיוחד המביא את האדם להבנת המצוה, רק לאחר שקיים אותה בפועל! לאחר שאדם עושה ומקיים מצוה, הוא חש לפתע שלא יכול בלעדיה, ואין לו טעם בחייו אלמלא ימשיך לעשותה.

עומק המצוה נקלט אצל האדם רק לאחר קיומה!

זהו יסוד עצום הנוגע למעשה לכל קיום המצוות. כשאדם מרגיש שאינו מתחבר למצוה מסוימת ואינו מצליח להבין אותה, עליו לקיים אותה, וחזקה על קדושתה שתאיר את עיניו, וכל השאלות תסתלקנה מאליהן.

הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין.

נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?"

"לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין".

"מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים? חשבתי שזו אינפוזיה…" – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.

השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל

  ידו "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.

החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך"(שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ".

"אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?"

"בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" – ענה לו הרב.

"ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"

הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.

כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.

כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים…" כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות…איזה יופי…

אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה.

כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימליים. דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר.

"איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?"– "יש בית כנסת שבו מתפללים"…– "תוכל לקחת אותי אתך?"

בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין… הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.

חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותי"…

זהו כח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.

כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב"ה באמת ובתמים

                                                   חג שמח הרב שמעון מלכה

                                                         יור המועצה הדתית