"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, ל"ב)

המרגלים אמרו רק מספר מלים מועט, שהתפרשו כדיבה על ארץ ישראל, ומזה השתלשלו כל הצרות שפקדו את עם ישראל. דבור זה גרם לחורבן שני בתי המקדש ולגלות הנוראה, שבה מצויים אנו עד היום הזה.

האדם הוא בחיר היצירה, דרגתו היא מעל כל היצורים הקיימים בעולם: החיות, הבהמות, הציפורים ושאר בעלי החיים.

מהי עליונותו של האדם?

"וייצר ה' אלקים את האדם… ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). מה הכוונה "לנפש חיה"? תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", שניתן בו כח הדיבור.

נאמר בתהלים (נ"ח, ב'): "האמנם אלם צדק תדברון". דרשו על כך חז"ל (חלין פט ע"א): "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? – ישים עצמו כאילם".

ישנם סוגים רבים של אומנות: אלקטרוניקה, נגרות, חשמלאות, הנדסה, רפואה ועוד רבים. מאמצים רבים צריך אדם להשקיע כדי ללמוד את האומנות שבה הוא חפץ, אף לימוד חלק קטן של האומנות מצריך לימוד והשקעה מרובים.

ומהי האומנות הגדולה ביותר של האדם בחייו?

חז"ל מגלים לנו: "ישים עצמו כאלם".

אמנות בעלי החיים

אנשי המדע וחוקרי הטבע, מתפעלים ומשתאים מהחכמה העצומה שטבע הקב"ה בבעלי החיים.

המהנדסים הבכירים ביותר, תמהים על החכמה האדירה שנתן ה' לציפורים ולנמלים – הן בונות את בתיהן באופן שרוחות עזות אינן מצליחות להחריבם, ופועלות כדרך המהנדסים הגדולים ממש!

הן גם בקיאות בחכמת הטבע, ויודעות על פיה ממה להישמר וכיצד. יש גם עופות שהם בגדר טייסים – מנווטים הם את דרכם ומגיעים למקומות רחוקים ביותר, בתקופה קצרה יחסית.

המדענים מופתעים מהעובדה, שהעופות יודעים כבר לפני בוא הקור לעזוב את מקומם, ולנדוד למקומות חמים יותר, הם מסוגלים להתגבר על הרוחות הסוערות שבדרך, ואף מתמצאים במפת הדרכים, ויודעים לחזור למקומם בבוא התקופה המתאימה.

בעלי החיים למדו, כביכול, גם את מדעי החברה. לדבורים יש ממלכה של ממש: מלכה העוסקת בהטלת הביצים, ואלפי פועלות המייצרות דונג, בונות תאים, מאספות צוף, מייצרות דבש, מטפלות בזחלים, משגיחות על הניקיון ומגנות על החברה… כמו הנדסאים מומחים הן בונות את חלות הדבש בצורה מפליאה ביותר. יש להן ידע כיצד לתכנן את הזמן: במשך הקיץ אוספות הן צוף, כדי שבבוא החורף תוכלנה לייצר את הדבש. הן פועלות בהרמוניה יוצאת דופן, ובית הממלכה שלהן תמיד נקי ואסטטי.

גם לדגים יש ידע רב בתחומים שונים – באופן שגם גדולי המדענים עומדים משתוממים ומופתעים.

אם כן, במה התעלה האדם מהחיות?

לבעלי החיים אין כח דיבור, ואלו האדם הוא מדבר, וזה הכח ההופך אותו לפאר היצירה!

אמנותו האמיתית של האדם היא לדעת בדיוק אימתי לשתוק, ואימתי לפתוח את הפה. וכשהוא פותח את הפה – לדעת איך לדבר, מה לומר, ובאיזו צורה.

מדוע זו אומנות?

הקב"ה ראה, שכאשר האדם משתמש בכח הדיבור – הוא בונה עולמות. כשם שנתן לבנות על ידי כח הדיבור, אפשר, חלילה, גם להרוס עולמות.

הסבא קדישא, הכהן הגדול מאחיו, מרנא ה'חפץ חיים' זצ"ל, בהקדמתו לספרו על שמירת הלשון, כותב: "בראותי החורבן הנורא מהעוון הזה של דבור לשון הרע, שינסתי מותני" – הוא שינס מותניו וכתב את הספר 'חפץ חיים', ובו פרט מה מותר לדבר, ומה אסור, מתי מותר לדבר, ומתי אסור. במלים אחרות, כיצד לנהוג באומנות הדיבור.

חז"ל מרבים לדבר בענין כח הדיבור, מדרשים רבים מראים מהן התוצאות הנוראות העלולות לבוא, בשל מילה אחת שלא היתה צריכה להיאמר.

רבן של ישראל, הגאון האמיתי רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, התגורר בסמיכות לבית המדרש של הישיבה. רק קיר דק הפריד בין ביתו לבית המדרש. פעם נכנס לחדרו אחד הגבירים שתרמו לישיבה, ושמע קול רעש עצום, קול רעש של ריתחא דאוריתא.

הוא שאל את הנצי"ב האם פעמים רבות יש רעש כזה בביתו, והנצי"ב השיבו, שעשרים וארבע שעות ביממה שומע הוא קולות אלו.

תמה העשיר ושאל: "איך יכול כבודו לנוח ברעש כזה?".

השיבו הנצי"ב על אתר בשמחה: "על מה אתה מדבר? אין לי מנוחה גדולה ונעימה יותר מרעש זה, קול הלימוד הוא בשבילי שיר הערש היפה והמרגיע ביותר, ואם, חלילה, לרגע משתרר שקט – אני מטרד ודואג שמא לא השקעתי בתלמידי מספיק, ולכן הם התרפו לרגע מלימודם"…

המשיך הנצי"ב: "אמשול לך משל, לבעל טחנת קמח שהתגורר בסמיכות לטחנה. כל זמן שיש חטים ושעורים לטחון, הטחנה עובדת ומשמיעה רעש. פנה אליו אדם ושאלו, היאך אינו נעשה חרש משמיעת רעש אדיר זה? ענהו בעל הטחנה והבהיר, כי ככל ששומע את הרעש יותר, מתגברים תענוגו ומנוחתו, כי מבין הוא, כי כך תגדלנה הכנסותיו, אך כאשר יש שקט, הוא מוטרד ודואג, כי מבין שלא תהיינה לו הכנסות רבות"…

הסביר הנצי"ב לעשיר, כי כך קול התורה הבוקע מהישיבה, הוא קול רינה של תורה. הקב"ה שמח בפלפולי דאוריתא, העולם כולו שמח ועומד בזכות קולות אלה, זו השירה היפה ביותר שקיימת – אז ישיר ישראל!

אמנות הדבור בנחת

אחד מגדולי רבוותא קמאי, שעליו התבטא הגאון חיד"א בתואר "אשר משאתו יגורו אלים", משה עבד ה', רבינו משה ב"ר נחמן -הרמב"ן, כותב באגרתו לבנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם".

הרמב"ן לא אמר לבנו לעבוד על מידת הכעס, אלא להתרגל לדבר בנחת בכל מקום ובכל עת.

אם תדבר בנחת – תמשוך עליך רוח של קדושה, ותזכה למידת הענווה ולכל המידות הטובות.
שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה