יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ', י"ב)

וברש"י: שאילו היו מדברים היה שם שמים מתקדש לעיני ישראל, ועכשיו נמנע דבר זה.

לכאורה יש לשאול שתי שאלות על עניין העונש שנענשו משה ואהרן: השאלה הראשונה היא על מה ולמה יצא עליהם הקצף? וכי יעלה על הדעת לומר שהוצאת מים מהסלע באמצעות הכאה במטה היא דרך טבעית יותר מדיבור אליו? וכי לא נקדש שמו של הקב"ה מכך שיצאו מים מהסלע במשך שנים, על אף שמשה רבינו הכה בו במקום לדבר אליו?

השאלה הנוספת היא, שהרי ידוע שכל עונש שהקב"ה מעניש בו, הוא מידה כנגד מידה. וצריך להבין מה היא המידה כנגד מידה בכך שנענשו משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ ישראל, איך עניין זה מתקשר לעניין של הוצאת המים מהסלע באמצעות הכאה במקום בדרך של דיבור?

לפני שנענה על השאלות הללו, חשוב להזכיר ולזכור בכל עת, שאין לנו אפילו לא שמץ של הבנה במעשיהם של משה ואהרן, אך התורה ניתנה לנו כדי שנדרוש אותה ונלמד ממנה מוסר וחכמה, כמו שאמרו ש"תורה" זה מלשון "הוראה", להורות לנו דרך.

ולעצם העניין: הקב"ה רצה להמשיך דרך של פעולה בלבם של ישראל על ידי דיבור של צדיק. לכן הורה למשה ואהרן "ודיברתם אל הסלע", על ידי כך הייתי מקודש בעיני ישראל שידעו לשמוע בקולי כאשר הצדיק מעורר אותם לכך, אלא שמשה רבינו לא דיבר אל הסלע, ובמקום זאת הכה אותו ובכך המשיך דרך אחרת, שכדי שעם ישראל ישוב בתשובה, לפעמים צריך להכות אותו, ולא מספיק לדבר אליו. זהו גם ביאור הפסוקים בשיר השירים: "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", וכביכול אין שום מענה מצדנו, אבל כאשר "דודי שלח ידו", או אז המעשה מחולל פעולה: "ומעי המו עליו". שלפעמים רק כשהקב"ה שולח בנו את ידו חלילה, אנו מתעוררים.

אם כן מתורצת השאלה הראשונה, מה ההבדל בין דיבור אל הסלע או הכאה בו באמצעות מטה, וזהו גם המפתח להסבר של השאלה השנייה, כיצד יש כאן מידה כנגד מידה? – ידוע מה שכתוב בספרים שמה באמת היתה הסיבה שהקב"ה סובב כך שמשה רבינו ע"ה לא ייכנס לארץ ישראל, כי גלוי וידוע לפניו שעתידים ישראל לחטוא ולסור מהתורה הקדושה, ורצה הקב"ה למשכן את הבית ולהחריבו, לכלות את כעסו בעצים ואבנים, במקום לעשות כליה בעם ישראל חלילה וחס, ואם משה רבינו היה נכנס לארץ ישראל ובונה את בית המקדש, לא היתה אפשרות כזאת של החרבת בית המקדש, ואם כן העונש היה צריך להתבצע חס ושלום בעם ישראל עצמו, ועל כן לא זכה משה רבינו לבוא אל הארץ.

אבל כל העניין הזה של לעשות כליה בעצים ובאבנים, היה רק לאחר שהיה צריך לעורר את בני ישראל על ידי הכאה. אם משה רבינו היה מדבר אל הסלע, ומוריד לעולם הזה את ההשפעה שמאפשרת להחזיר את עם ישראל בתשובה על ידי דיבור בלבד, לא היה צורך להשאיר אפשרות לחורבן בית המקדש, וכל העניין הזה היה מתייתר, וממילא לא היתה כל מניעה שמשה רבינו יבוא אל הארץ ויבנה את בית המקדש הנצחי.

●●●

מצאתי בכתביו של אבי מורי ע"ה, סיפור ששמע מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זיע"א:

היה פעם יהודי  צדיק בשם רבי מענדלי פרימישלאנער, מנוחתו כבוד בעיה"ק טבריה. פעם הגיע לבית הכנסת וקרא לחבריו לסעודת הודאה. שאלו אותו מקורביו סעודה זו על שום מה? וכי חולה היית או מישהו מבני ביתך חלילה? השיב להם רבי מענדלי, שב"ה כולם בריאים ושלמים ולא קרה שום דבר מיוחד; "זה עתה צעדתי ברחובה של עיר, ונתגלגל לי משמים בזיונות קשים ונוראים שביזו אותי על לא עוול בכפי", השיב להם הצדיק, "על כך אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא ולבטא את הכרת הטוב בסעודת הודאה".

"ומה עניינה של סעודת הודאה לביזיונות שספגת"? המשיכו החברים להקשות.

"רואה אני שאינכם מבינים מה טיבה של סעודת הודאה", השיב להם רבי מענדלי. "וכי סבורים אתם שסעודת הודאה מביא מי שהחלים ממחלה? מה יש לו להודות? מוטב היה שלא יחלה בכלל, ומה יש לו להודות למי שהחלה אותו ולאחר מכן הבריא אותו? אלא העניין הוא, שאדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובכל פעם שאדם חוטא בחטא קטן או גדול, נזקפים לחובתו דינים ל"ע, וכך הם מצטברים חבילות חבילות, עד שמגיעה עת הפירעון והוא לוקה במחלה. לאחר שהחלים מהמחלה הוא מודה על כך שנפל למשכב ובכך ניצל מהדינים שרבצו עליו, וכעת הוא נקי וטהור.

"הגע בעצמך: המחלה הזאת פגעה לא רק באותו יהודי; בני ביתו וכל אוהביו דאגו לשלומו, הוא נאלץ להוציא ממון רב על רופאים ורפואות, ובדרך כלל גם לאחר ההחלמה החולה לא שב לאיתנו הראשון וסובל ממכאובים או מבריאות רופפת למשך זמן רב ולפעמים גם עד אחרית ימיו.

"ועתה, כשזכיתי לספוג ביזיונות ברשות הרבים, נפטרתי בפעם אחת מכל אותן חבילות של דינים שרבצו עלי. אף אחד לא היה צריך לדאוג לי, משפחתי נותרה שלווה ורגועה, לא נזקקתי להוציא כספים מיותרים על רופאים ותרופות, נותרתי בריא ושלם כשהייתי קודם לכן. אלא מה? במשך זמן קצר ביישו אותי בצורה נוראה. הרי לכם בקל וחומר בן בנו של קל וחומר שעלי להביא סעודת הודאה. גם נפטרתי מכל אותם דינים שריחפו מעלי, וגם המחיר ששילמתי היה זול יחסית, בלי שום צער ונזק לאורך זמן".

נמצאנו למדים שעל אף שהדרך הכללית לכלל ישראל היא, שלפעמים הדיבור אינו יעיל כדי להשיב לבנו בתשובה, אבל מי שחכם מספיק ומטה את אוזנו לשמוע את הדיבור, יכול לצאת ידי חובה גם בלי שיגיע למצב של "דודי שלח ידו", וכבר בשלב של "פתחי לי אחותי רעייתי", הוא מתעורר וחוסך את כל הצער והנזק שעלולים להיות מנת חלקו אם לא יעשה כך.

כעין זה שמעתי גם ממורי ורבי הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, שפעמים רבות אנחנו מוצאים בתורה הקדושה לשון 'שמיעה' במקום לשון 'שמירה': "והיה אם שמוע תשמעו", במקום "והיה אם שמור תשמרון את מצוותי", מכאן אנו למדים שיהודי צריך לשמוע את קול ה' מדבר אליו מתוך המעשים הנעשים בעולם הזה. לקחת מוסר ולהסיק מסקנות ממה שהוא רואה ושומע, ולא לחכות שיגיע למצב שיבואו עליו ייסורים חלילה.

מספרים גם שפעם הגיע מישהו לעיירה ראדין וסיפר על רעידת אדמה גדולה שהיתה באותם ימים בסין או ביפן, ונהרגו עם רב. והחפץ חיים הטה אוזנו לשמוע את החדשות ואף הרבה לחקור אודות הפרטים הקטנים. האנשים שם תמהו, ושאלו את החפץ חיים מה הוא מתעניין כל כך במה שקורה בארץ רחוקה שבה אין בכלל יהודים? השיב להם מרנא החפץ חיים: "למי הקדוש ברוך הוא מדבר אם לא בשבילנו? הרי אם יעבור אדם במרכז העיר וורשה ויראה מישהו עומד על במה גדולה ונואם ביידיש, כולם יבינו מיד שהוא פונה ליהודים, כי הוא מדבר בשפתם. אותו הדבר כשהקדוש ברוך הוא מחולל פעולות בעולם הזה הוא מדבר לבניו, לעם ישראל. אנחנו רק צריכים להקשיב ולשמוע כדי שהדיבור יהיה באמצעות אסונות שמתרחשים אצל הגויים, ולא בעם ישראל חלילה".
שבת שלום
הרב שמעון מלכא יו"ר המועצה הדתית