פרשת מטות 
איש כי ידר נדר לה'… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג)

נדרים הם ענין חמור ביותר, וענשו של הנודר ואינו מקיים חמור ביותר. רבותינו ז"ל אמרו דברים נוראים על אדם כזה.

שלמה המלך אמר "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). אם אדם נדר נדר ואינו יכול לקיימו משום שהוא קשה מדי, לכל הפחות עליו לעשות התרה, אולם חמור ביותר להשאר עם הנדר ולהמשיך למרוד בה' חלילה וחס! טוב יותר שלא היה נודר! מי בקש זאת מידכם?! לא בכדי ענשו של אדם כזה חמור מאד.

המגיד מדובנא באר זאת במשל נאה:

מעשה באדם קשה-יום שלא היתה לו פרוטה לפרטה וחיפש פרנסה.

באחד הימים כשעבר ליד תחנת המשטרה, עלה בלבו רעיון. הוא נכנס פנימה וביקש להיות שוטר…

"חביבי" – אמרו לו – "שוטרים יש לנו מספיק, אבל עבורך ישנה הצעה מעניינת. אנחנו מחפשים סוהר שישמור על בני אדם שחייבוהו לשבת בבית הסוהר בתנאים-לא-תנאים. אתה מוכן לשמש בתפקיד הזה?".

הסכים האיש, ועד מהרה הגיע לבית הסוהר שהורו לו. ביום העבודה הראשון ערכו לו סיור בין התאים. הוא נחרד לראות אנשים כלואים בצינוק. בקושי יכולים לחיות שם! האוכל נזרק אליהם, וההתייחסות אליהם כאל שפלי-אדם.

הוא המשיך בדרכו, וראה עוד ועוד מראות קשים, עד שנעצר מול מראה שונה בתכלית השינוי – נגלה לפניו תא מרווח עם מיטה מסודרת, שולחן ומנורה, ואפילו שירותים צמודים, כיאה וכיאות לבני אדם, והאסיר שם זכה ליחס נאות.

"מה זה?" – הביע את תמיהתו – "מה פשר החדר המפאר הזה? במה שונה האסיר הזה משאר האסירים?".

"סיפור עצוב" – נדו בראשם שאר הסוהרים – "בחדרים הקודמים היו שודדים, גנבים ורוצחים, חלאת אדם, שמקבלים כל הזמן את העונש הראוי להם, אבל אסיר זה היה סוחר, הוא ניהל בית מסחר, וארע לו מה שעלול לקרות לבעלי עסקים – אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט). הוא לקח הלוואות, אך המחירים ירדו, והוא לא הצליח להחזיר את החובות. בסופו של דבר הוכרח למכור את בית המסחר שלו במחיר זול, ומול הנושים הרבים הכריז על פשיטת רגל. הענין אמור להסתדר בבית משפט תוך שלשה עד ארבעה ימים, ובינתיים הוא במשמר בבית הסוהר".

"מה פרוש פשיטת רגל?" – בקש האיש להבין.

הסוהרים הסבירו לו בסבלנות, כי מדובר באדם שאין לו שום אפשרות לשלם למלווים שלווה מהם את כספם. הוא מכרז כפושט רגל, ועל פי הסדר הוא משלם בכל חודש סכום כפי יכולתו.

באותו רגע חלף בראשו של מיודענו רעיון מבריק. הוא אמר לעצמו: 'אין לי מה לעשות בחיי, מלבד להישאר ביחד עם שאר השומרים בתוך הצחנה הזו?!'… הלך משם, קנה לו בגדים נאים במשכורת של אותו היום, נסע לבית המלון המפואר ביותר שהכיר והזמין לו סוויטה מלכותית. הזמין לחדרו מעדני עולם, ואכל ושתה להנאתו.

חלף שבוע, ובעל בית המלון ניגש אליו והגיש לו חשבון מפרט, סכום גדול שעליו לשלם.

הציץ השומר בחשבון, הרים את עיניו למנהל ואמר בפשטות: "אין לי… פשטתי את הרגל"…

המנהל לא איבד זמן והזמינו למשפט.

שאל השופט: "מה זה צריך להיות? למה לא שילמת?".

"אין לי" – הצהיר האיש – "על יום עבודה כסוהר קיבלתי בקושי כמה פרוטות".

"ומדוע הלכת לבית מלון?"

"הכרזתי על פשיטת רגל… מה הבעיה?"…

מיד הורה השופט להלקותו מאה מלקות. הנשמע כדבר הזה?! אדם אוכל ושותה על חשבון אחרים, גוזל את בעל בית המלון, וכל זאת בידיעה מראש, שבכוונתו להתחמק מתשלום?!…

"אדוני השופט" – נבוך האיש – "אינני מבין! מה ביני ובין אותו סוחר שקיבל חדר נאה? למה לפשיטת הרגל שלו הסכמת, ואותי אתה מלקה?".

"נו, באמת" – ענה השופט – "הלה היה אדם טוב, סוחר ישר דרך, שכל המכירות והקניות שלו נעשו בהתאם לחוק, אלא שבעל כרחו נקלע למצבו הכלכלי הקשה. אבל אתה, אין לך כלום. מעולם לא עבדת ולא הרווחת ביושר את לחמך! אתה הולך וגוזל את בעל בית המלון כדי למלא את תאוותך בכוונה מוצהרת לא לשלם. וודאי שאין שום דרך לפטור אותך מעונש!".

כל זה אינו אלא משל לשני אנשים שחטאו. הראשון הוא אדם מסכן, שנכשל בעברה מתוך אונס ובשגגה, כמו הסוחר, ואלו השני הלך וחטא בכוונה תחילה, כאותו סוהר מתחיל. וכי ניתן להשוות בין השניים?!

אדם שנודר נדר לה' אלוקיו ואחר כך טוען שאינו יכול לשלם, עדיף כבר שלא ינדר. וכי כך ראוי לעשות – לנדור נדר, ואחר כך להכריז על פשיטת רגל?!

לפיכך ענשו של אדם כזה גדול מנשא.
שבת שלום הרב שמעון מלכה
לעילוי נשמת אבי מימון בן תמר 
שהשבוע פקידת שנתו