פרשת דברים
מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים (יומא דף ט' ע"ב).
הבה נעיין, מה חמור כ"כ בעוון שנאת חינם, שבית במקדש – מקום השראת השכינה, צריך להיחרב עבורו, מדוע בחר הקב"ה בעונש זה דוקא, ולא בגזירת מגיפה או שנת בצורת, כמו חטאים אחרים שאלו היו העונשים עליהם?

וביארו בזאת: שהרי תנאי הכרחי לקבלת התורה הוא אחדות עם ישראל, כמו שנאמר בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשו חז"ל: 'כאיש אחד בלב אחד'. המהר"ל אף  מוסיף לבאר, שהתורה ניתנה רק כאשר ישראל מנו שישים ריבוא, כי אז הם הגיעו למצב של שלמות שראויה התורה להינתן להם, גם אותיות התורה מונות שישים ריבוא, אות כנגד כל אדם בישראל, ורק כאשר הן מאוחדות, הן יוצרות שלמות, וזהו היסוד והבסיס לקבלת התורה.

כמו"כ נאמר שבזמן שבית המקדש היה קיים, ירד שפע גדול יותר של חכמת התורה לעם ישראל, וכדברי חז"ל: 'הרוצה להחכים ידרים, שהרי מנורה בדרום', ואור המנורה, שהאיר בזמן שבית המקדש היה קיים, האיר לעולם את אור התורה, ככתוב: 'כי נר מצוה ותורה אור'. אם כן, כאשר עם ישראל חטאו בעוון שנאת חינם, ונגרם פירוד בין הלבבות, אזי חסרה השלמות ההכרחית והבסיסית לקבלת שפע אור התורה, לפיכך החליט הקב"ה שאין להם לעם ישראל צורך יותר בבית המקדש המשפיע את שפע אור התורה.

● ● ●

כאשר היה בעל ה'שדה חמד' אברך צעיר לימים, הוא התגורר באחת העיירות בבוכרה. היה שם בעירה יהודי נכבד, אוהב ומוקיר רבנן שהיה אף גביר גדול, וכאדם היודע ערכה של תורה, הוא החזיק בעיירה כולל אברכים, שהיו יושבים והוגים בתורה, והוא שילם להם מידי חודש בחדשו כסף, כדי שיהיו פנויים מעמל עולם הזה. גם ה'שדה חמד' היה בין האברכים שלמדו בכולל זה, ולגודל התמדתו ושקיעותו בלימוד אף מעבר לשעות הסדרים, אהב אותו מאוד הגביר – מחזיק הכולל, וכיבדו והעריצו בכבוד גדול.

עינו של אחד ממבקרי בית המדרש היתה צרה בהתמדתו העצומה של ה'שדה חמד', ובמיוחד היה נרגז על ההערכה הרבה לה הוא זוכה מגביר העיירה, הוא מאוד התקנא בחיבת הגביר אליו, ואף שיער בלבו כמה כסף עוד נותן לו הגביר מרוב אהבתו אליו. הוא לא עמד בכל זאת, ובלבו גמלה החלטה לרקום נגד ה'שדה חמד' עלילה מרושעת, כך יירד כבודו בעיני בני הקהילה.

וכך הוא זמם: אשה גויה, היתה עובדת למחייתה בעבודות בית אצל גביר העיירה, והגביר אף שכר אותה לנקיון בית המדרש של הכולל. הקנאי, דיבר על לבה שתעליל על ה'שדה חמד', שכאשר היא באה לנקות את בית המדרש, ורק ה'שדה חמד' נמצא שם, הוא מציק לה ומדבר אתה באופן לא ראוי. כדי לפתותה לעשות כן, הוא אף שלשל לידה סכום כסף נכבד. הגויה לא עמדה בפיתוי הממוני והסכימה לעשות כדבריו.

ויהי היום, כאשר בא ה'שדה חמד' לבית המדרש, נסה הגויה מבית המדרש לכיוון הרחוב ופרצה בצעקות  אימה, שהאברך בבית המדרש מתעלל בה ומציק לה נוראות. מיד קמה בהלה בכל הרחוב, והעוברים-ושבים נתאספו לשמוע על מה ולמה קולות הצעקה? גם מארגן המזימה עמד שם הכן ללבות את האש, והחל מחמם את האווירה: 'הראיתם את האברך הזה? הוא שם עצמו כ'מתמיד העיירה', ומנגד הוא נטפל לגויה! אסור להחזיק אותו יותר בין כותלי בית המדרש!'. דבריו עשו רושם, והוא הצליח להסית את הקהל נגד ה'שדה חמד', עד שכולם הלכו לבית הגביר על מנת לשכנע אותו שיפסיק להחזיק את האברך, ויזרוק אותו מהכולל.

כשמוע הגביר את דבריהם, הלך לבית המדרש כדי לעמוד מקרוב על הדברים, והנה הוא רואה שה'שדה חמד' כלל לא שת לבו לנעשה בחוץ, הוא יושב ולומד בהתמדה נפלאה ובמתיקות מיוחדת, כששלוות עונג וקורת רוח נסוכים על פניו, המאירות באור התורה. חצי שעה הוא עמד שם, והתבונן בלימוד התורה של ה'שדה חמד', והוא ממשיך בלימודו כאילו דבר לא ארע. יצא הגביר אל ההמון שהתאסף מחוץ לבית המדרש ואמר להם בנחרצות: "לא יתכן שאדם הלומד תורה בשלווה כזו יעשה מעשים נלוזים שכאלו, אין זה כי אם עלילת שקר וזדון, ומי שימשיך לדבר על צדיק זה – שלא תדרוך רגלו בבית המדרש". הוא אף סילק את הגויה מהעבודה, הן בביתו והן בבית המדרש.

לאחר תקופת מה, בוקר אחד, כאשר ה'שדה חמד' היה לבדו בבית המדרש, באה הגויה והתייפחה בבכי וספרה ל'שדה חמד' את דבר העלילה, וכי אותו זומם, מרוב קנאתו בו, הוא אשר שכנע אותה לעשות כן. "אנא ממך" – פנתה אליו הגויה בתחנונים – "סלח ומחל לי! אני מוכנה", הוסיפה הגויה, "להודיע קבל עם ועדה, שהכל היה עלילת שווא של אותו אדם שמקנא בך, וכבוד הרב יתנקה לגמרי מהשמועות המתהלכות נגדו".

"אני סולח לך ומוחל על הכל", ענה לה ה'שדה חמד', "אך בתנאי שלא תודיעי לאף אדם כלום, ולא תספרי לאיש את דבר העלילה". שמחה הגויה מאוד, הן מדבר המחילה, וגם מכך שלא צריכה להודיע לעולם את קלונה. לידידיו סיפר הרב את פשר התנהגותו: "שהרי אם תספר הגויה שהכל היה עלילה, הרי אותו יהודי יתבייש במה שעשה, ומלבד זאת הרי ייצא מכך חילול ה' גדול, שיהודי מסוגל לעולל כך ליהודי אחר. אבל אם היא לא תספר ע"כ לאיש, אמנם יהיה מעט חילול ה', כי יש אנשים שעדיין חושבים שחטאתי לאותה גויה, אבל עדיף שיחשבו שיהודי חטא לגויה, מאשר שיחשבו שיהודי חטא ליהודי, אני מעדיף" – סיכם הרב – "להפחית מכבודי, ולשמור על כבוד מי שפגע בי, ואף למנוע חילול ה' גדול".

ה'שדה חמד' אף אמר להם, כי כאשר יצאה הגויה מבית המדרש, לאחר שמחל לה, ופטר אותה מלהודיע בשער בת רבים את מזימתם, הוא חש שנפתחו לו מעיינות חכמה, והקב"ה האיר את עיניו בתורתו. הוא אף מרגיש שידיעותיו העצומות בתורה נקנו לו בזכות אותו ויתור. אך הקב"ה מקנא את כבוד יראיו, ואותו אדם שעולל כך ל'שדה חמד', מת תוך כמה ימים ולא סיים אף את שבועו
      בואו נרבה באהבת חינם ונחיש לבנות את בית המקדש במהרה בימינו אמן
שבת שלום הרב שמעון מלכא